דרושה הקשבה

גם על האמירות של ח"כ אריאל ביחס לעבדות וחרות אפשר להתבונן באופן שונה, אני לא משועבד לשירי רחל או למבצע אנטבה, אלא אני מספיק בן חורין כדי למצוא גם בהם נקודות חיוביות שמעשירות את העולם הערכי והרוחני שלי.

חדשות כיפה רועי זמיר 30/05/07 00:00 יג בסיון התשסז

אחד הסימנים של מורה לא מוצלח היא העובדה שהוא צועק (מניסיון). במקום לחזור אל עצמו, ולבחון האם הוא מלמד באופן הנכון והאם הוא אכן עונה על הצרכים האמיתיים של התלמיד - הוא מרים את הקול וחושב שיקשיבו לו. פעמים רבות הרמת הקול היא לא רק בגלל שאינו יכול לתת תשובות לתלמידים, אלא בגלל שאין לו תשובות לעצמו.

במאמרו של ח"כ אורי אריאל יש קריאה ל"דבר ישיר" - בלי לתת את הדעת לאופן בו האמירות שלנו מתפרשות בציבור אחר. עלינו לומר את האמת שלנו באופן כנה ואמיתי, אבל מצד שני אסור להתעלם מהשאלות הטובות והקושיות שעמידה מול ציבור אחר מביאה עלינו (הן ציבור חילוני והן ציבור חרדי). חוסר הביטחון שלנו נובע ממקום הרבה יותר יסודי - במשנה שניסחה לעצמה הציונות הדתית. אנו מדברים כל הזמן בתוכנו על הצורך להיות כללים ולא פרטים, רחבים ולא צרים, לומדים ולא אטומים. שאלת הגבולות של האמירות האלו היא מורכבת וסבוכה, אבל מי שרוצה לכלול אותם כחלק מתפיסת העולם שלו לא יכול שלא להיות קשוב לתגובות והתנגדויות שהמשנה שלו מעוררת. גם אם זה בחלק אחר של האומה הישראלית.


להיות קשוב אין פירושו בהכרח לקבל את מה שאומרים עלי, משמעות הקשב היא בניסיון למצוא תשובות - קודם כל לעצמי. מול אמירה כמו "אני לא מצליח כי אני לא אומר את דברי במספיק נחרצות" עומדת גם האפשרות של "אני לא מצליח כי אין לי עדיין תשובות מספיק טובות לשאלות עומק". אל מול ההנחה ש"הברסלבים הצליחו כי הם אמרו את דבריהם בצורה נחרצת" עומדת גם האפשרות ש"הם הצליחו היכן שהצליחו כי הם נתנו מענה אמיתי לשאלות שמטרידות סוג מסוים של אנשים".


גם את האמירות של ח"כ אריאל ביחס לעבדות וחרות אפשר להתבונן באופן שונה, אני לא משועבד לשירי רחל או למבצע אנטבה, אלא אני מספיק בן חורין כדי למצוא גם בהם נקודות חיוביות שמעשירות את העולם הערכי והרוחני שלי. אולי דווקא השעבוד לאידיאולוגיה נוקשה וחד משמעית שלא נותנת שום משמעות לרעיונות אחרים היא עבדות קשה יותר.


במקביל להתחזקות באמת שלנו, יש לדאוג שהיא תהיה באמת אמיתית ולא מורכבת רק מסיסמאות מהשפה ולחוץ. נושא כמו ארץ ישראל (שהוא כרגע "הנושא") בו אנו טוענים, ובצדק, שארץ ישראל שייכת לנו. אם נתעלם מהשאלות העולות ממחנה השמאל כמו: "איך מתייחסים באופן מוסרי למי שחיים בשטחים הללו", או שנתעלם משאלות בנושא בהקשר פרגמטי - כמו "איך אפשר להחזיק בארץ באופן שיסב לנו פחות נזק במישור הבין לאומי או הכלכלי?" או "כיצד פותרים את בעיית הדמוגרפיה?" לא משנה כמה חזק נצעק תמיד יהיה מי שירגיש בכך שיש לנו חורים שאנחנו מנסים להסתיר או מעדיפים להתעלם מהם. המישהו הזה הוא לא החילוני, הוא קודם כל אנחנו.