דאגה לזכויות הדתיים, או דאגה לכלל ישראל?

ההתגוששות שתנהלת בחודשים האחרונים בין ראשי הישיבות לבין צה"ל מדגישה כל הזמן את העובדה שאנחנו ´דואגים´ רק לדתיים. הרב מאיר גולדמינץ מזכיר לנו שעיקר הדאגה שלנו צריכה להיות לכלל ישראל שגם ניזוקים מהפקודות הללו

חדשות כיפה הרב מאיר גולדמינץ 12/01/17 08:36 יד בטבת התשעז

דאגה לזכויות הדתיים, או דאגה לכלל ישראל?
דובר צהל, צילום: דובר צהל

בשנת תש"ח זכינו להקמת מדינת ישראל - מדינתו של העם היהודי. מדינה השייכת לכל העם היהודי, על גווניו ופלגיו השונים.

במדינת ישראל חיים מגוון רחב של בני העם היהודי מעדות ישראל השונות, ובעלי השקפות עולם מגוונות. לא כולם עדיין שומרים על תרי"ג מצוות. חלקנו מקפידים על קלה כחמורה, וחלק עוברים עבירות בפרהסיה. כדי לחיות יחד במדינה אחת, נקבע קו מרכזי בשמירת התורה במדינת ישראל. הקביעה העקרונית הינה, שכל אדם יכול לנהוג בביתו בענייני הדת כרצונו (למעט ענייני נישואין וגירושין הכפופים לרבנות), אך המדינה עצמה לא תחלל את תורת ישראל בהתנהגותה המדינית, הממשלתית והמוניציפיאלית.

בהתאם לכך, מדינת ישראל כמדינה אינה מחללת שבת. אמנם רבים מעובדי המדינה בביתם הפרטי אינם שומרים שבת, אך משרדי הממשלה, הביטוח הלאומי, קבלת הקהל בעיריות ובמועצות ודומיהם אינם פתוחים בשבת.

גם הטקסים הרישמיים של מדינת ישראל אינם נעשים בשבת, וכן מע"צ, משרד השיכון, המנהל האזרחי, ועוד גופים רבים שאינם עוסקים בפיקוח נפש, שובתים בשבת.

גם הכשרות נשמרת ברמה הממלכתית. יתכן בהחלט שאזרחים רבים ואף שרי ממשלה אינם שומרים על הכשרות בביתם הפרטי, אך בכל מוסדות השלטון, האוכל כשר לפחות ברמה בסיסית.

אמנם יש לציין, כי שמירתם הממלכתית של השבת והכשרות במדינת ישראל, עוזרת גם לחייו הפרטיים של שומר המצוות. כיוון שכך הוא יכול לעבוד במשרד ממשלתי, מבלי שידרש ממנו לעבוד בשבת. ובהתאם לכך, יכולתו להשיג מישרה במשרד ממשלתי אינה נופלת מאחיו ה"חילוני". אך שמירת השבת והכשרות הממלכתיים אינה באה רק מתוך דאגה ל"דתיים". היא באה מתוך דאגה למדינת ישראל, על מנת לשמור על צביונה היהודי.

בהתאם לכך ובאותה מידה, גם בצה"ל כצבא העם נשמרת התורה ברמה הציבורית.

אמנם הצבא אינו יכול לשבות בשבת, שהרי האירועים הבטחוניים אינם חדלים עם כניסת השבת. אך כל מה שאינו נוגע לביטחון, אם זה אימונים, אם זה תורנויות נקיון ודומיהן אינם נעשים בשבת.

כך גם נשמרת הכשרות בצבא כלפי כל החיילים. אין מטבח "כשר" לדתיים ומטבח "טרף" לחילונים. כל החיילים בצבא אוכלים כשר, ומי שמעוניין מכינים עבורו אף כשרות מהדרין. גם אם ישנה תקלה, הרי זו תקלה מקומית, אך ברמה המערכתית ההצהרתית, האוכל בצבא כולו כשר.

בן גוריון הגדיר זאת, שליהודי דתי יש איסור לאכול טרף, אך לחילוני אין "איסור" לאכול כשר. לכן, כדי לשמור על צבא אחד כצבא העם, צריך שהאוכל בצבא כולו יהיה כשר.

בן גוריון התנגד מאוד שיהיו בצבא יחידות "דתיות" ויחידות "חילוניות". היה חשוב היה לו ביותר, שכל יחידות הצבא תהיינה כלל ישראליות. בהתאם לכך, החלטתו שהאוכל בצבא יהיה כולו כשר, היתה מתוך ראייתו הממלכתית.

מלבד זאת, ישנו ציבור רחב מאוד של "מסורתיים". שגם אם הם אינם מקפידים על קלה כעל חמורה, עדיין ברצונם לאכול כשר. וודאי שהצבא מכין מזון גם עבורם תוך התחשבות ביהדותם.

*

מזה זמן מה שירות הנשים בצה"ל מקבל תפנית. אם עד לפני תקופה לנשים היו תפקידים מסויימים בצבא, הרי שהולך ונוצר מצב שבו נשים משרתות בכל התפקידים, הן המנהלתיים והן הלוחמתיים.

מצב זה יכל לקרות גם מבלי לערב בין גברים ונשים. אפשר היה להקים פלוגות מיוחדות לנשים בצבא, כפי שהיה פעם חיל נשים. אך בפועל משלבים את הנשים יחד עם הגברים באותם יחידות, ועושים זאת בהגדרה מתוך מטרה ליצור יחידות מעורבות הקרויות "משותפות".

לשם כך נקבעה פקודה חדשה בשם "השירות המשותף".

הפקודה מדגישה, כי לא מדובר רק ב"שילוב" נשים בצבא, אלא שירות צבאי שבמהותו הוא משותף בין גברים ונשים.

רוב מניין ובניין של רבני ישראל, רואה בשירות משותף בטנק או בשמירה איסור חמור מדאורייתא, והאיסור הוא בעצם השיתוף: ודאי שישנם דיבורים של קלות ראש ואף ניבול פה, אי אפשר להימנע מאיסורי יחוד ואיסורי נגיעה (וכל אלו הינם איסורים מצד עצמם), ורבה המכשלה אף לאיסורים חמורים יותר. וכידוע, "אין אפוטרופוס לעריות".

הצבא התחשב בחייליו הדתיים, ואכן לחייל דתי ניתנת הזכות לשרת ביחידה "מיגדרית".

אך מה יעשה חייל שאינו מקפיד על תרי"ג מצוות?

מה יעשה קצין דתי?

על פי הפקודה החדשה, אין להם את הזכות לשרת ביחידה נפרדת, והצבא יכול לכפות עליהם לשרת ביחידה "משותפת".

האם אנו מבינים מה משמעות הדברים?

המשמעות היא, שעל פי פקודות הצבא, אפשר לכפות על חיילים (חילונים ומסורתיים) וקצינים (דתיים) דבר עבירה!

אמנם נכון הדבר, שהרבנות הצבאית עושה עבודת קודש, ועושה מאמץ עליון לתת לכל חייל וקצין שרוצים את האפשרות לשרת ביחידה "מיגדרית", אך עדיין זה תלוי בהחלטתו וברצונו הטוב של ראש אכ"א.

האם אפשר שלא להרים קול זעקה, על הכפייה לעבור עבירה הקיימת כעת בפקודות הצבא?!

האם נסכים, שחיילים דתיים יקבלו אוכל כשר, אך חיילים חילונים ( וכן חיילים מסורתיים וקצינים דתיים), בפקודה, יאכלו טרף?!

אם אנו סוברים שפקודת השירות המשותף יוצרת מציאות שאסורה על פי תורה, הרי שאסור שתהיה פקודה כזו בצבא, גם אם היא נוגעת לאחינו החילונים בלבד!

האם נסכים ל"פשרה" שיש בה "אני את נפשי הצלתי", אך נפקיר את אחינו החילונים והמסורתיים לפקודה שלדעת רבותינו יש בה איסור דאוריתא?!

לא רלוונטי כלל אם אותו חילוני בביתו נשמר מעריות או לא. גם לא מעלה ולא מוריד אם בכל מקרה אותו חילוני מחפש ואף מוצא הזדמנויות בצבא לעבור עבירות. המציאות הציבורית של צבא ישראל חייבת להיות כשרה. ולכל הפחות, שלא תהיה בה כפייה על דת.

הזכות שלא יכפו אדם לעבור עבירה איננה "פריבילגיה" הניתנת לדתיים בלבד. היא חייבת להינתן לכל יהודי, שלכל הפחות, כל חייל שירצה, גם אם הוא חילוני, יקבל את הזכות לשרת ביחידה נפרדת.

ומלבד זאת, יש כאן דאגה עמוקה לצורתו של צה"ל. האם המצב ה"נורמלי" הוא מצב של "שירות משותף" - מצב של עבירה, והציבור ה"דתי" הוא "חריג". או שהמצב הנורמלי בצבא הוא מצב שיהודי ירא שמיים יכול לשרת בו. וגם אמנם אם חייל פרטי רוצה לעבור עבירה איש לא ימנע ממנו, אך הצורה של הצבא עצמו, תהיה צורה יהודית.

הפקודה הנוכחית יוצרת מצב המפקיע את היותנו צבא העם. על פי פקודת ה"שירות המשותף", יש יחידות שדתיים יכולים לשרת בהם (והן המיעוט), ויש יחידות שדתיים אינם יכולים לשרת בהן (והן הרוב)! יש צה"ל אחד לדתיים, ויש צה"ל אחר לחילונים! הצבא הכלל ישראלי הולך ונחלק.

עלינו לחזק את הרבנות הצבאית. לחזק, ולפעול למען הגדלת סמכויותיה. שלא תהיה רבנות לשמירת זכויות של החייל הדתי, אלא תהיה רבנות של כלל הצבא. רבנות שבסמכותה יהיה לפעול למען צבא כשר.

הכותב הוא ראש ישיבת חוות גלעד ומרבני דרך אמונה

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן