רבקה שמעון אמנם ביקשה מהעולם שלא לבלבל אותה בעובדות, אז אשתדל שלא להגיב לגופו של מאמר אלא לגופה של עמדה. העמדה שהציגה שמעון, "או אנחנו או הם", מזכירה לי את כל אותן פעולות "בבני עקיבא", כל אותן סיסמאות נבובות הנשמעות שוב ושוב בהפגנות הימין או בכינוסים דתיים בכלל. הראיה החד-ממדית של המציאות אכן אופיינית לצעירים בגיל ההתבגרות. לצערי, יש בינינו מי שקשה עליו להיפטר ממנה בהמשך.
הסכסוך היהודי-ערבי הוא ותיק ומורכב הרבה יותר מהמשוואה הפשוטה הזו. אם המציאות הייתה כל כך פשוטה, לא היינו מתבוססים בבוץ הזה לאורך זמן כה ממושך. מה שמאפשר לכל אותם דוברים את העמדתה של אותה משוואה, היא ההנחה כי "כל הערבים מחבלים" או לכל היותר "מחבלים בפוטנציאל". זו עמדה מופרכת, חסרת כל אחיזה במציאות. אמת, בעזה יש לא מעט מחבלים נגדם יש לפעול ביד קשה ובזרוע נטויה. אך מה על רבבות החפים מפשע, הבלתי מעורבים?
האזרח העזתי הפשוט שואף לחיים טובים. הוא מעוניין בחינוך הגון לילדיו. הוא לא בוחל בפרנסה טובה, גם אם נאלץ לעמוד משך שעות במחסומים הביטחוניים כדי להרוויח כמאה שקלים ליום עבודה ממוצע. הוא מאחל לעצמו תשתיות טובות, חיי תרבות וחברה. הוא כבר הפנים כי יום אחד יהיו בין הירדן לים - שתי מדינות לשני עמים ושעם כל הכבוד לחזון ולאידאלים, חזון "זכות השיבה" רחוק מלהיות מציאותי, בערך כמו חזוננו המשיחי של ארץ ישראל השלמה. אם כן, במה הוא שונה מהישראלי הפשוט בתל-אביב, שדרות או גבעתיים?
מה איבדנו?
מי שמכיר בעובדה כי בעזה יושבות לא מעט משפחות חפות מפשע לא יכול להעלות על הדעת פתרונות של ענישה קולקטיבית. אצבעותיו ירעדו טרם יקלידו "סוף, סוף, נכנסנו בהם והפגזנו והפצצנו והרסנו והרגנו בהם" (כמאמרה של שמעון). כי אין פה סוף של שום דבר, אולי רק התחלה. רבקה שמעון מציעה חזון בדיוני בו נחזור לשלוט ברצועה. אני שואל, מה איבדנו בין 1.5 מיליון פלשתינאים? השיבה לעזה רק תעמיק את קטסטרופת הכיבוש המשחית את החברה הישראלית, ללא שום תועלת ביטחונית.
מנהיגנו חייבים להגדיר את מטרות מבצע "עופרת יצוקה" טרם נשקע בבוץ העזתי. הייתי שמח לראות את שלטון הטרור של חמאס נעלם מעל פני האדמה, אך פעולה צבאית, רחבה ועמוקה ככל שתהיה, לא מסוגלת לעשות זאת. התועלת המרבית שתופק מהמבצע הזה היא פגיעה אנושה בתשתיות הטרור של הארגון לצד חידוש כוח ההרתעה. המאמץ הצבאי יהיה כלי בידי המדינאים כדי לדחוק את חמאס לפינה, ממנו יצא מוכן להסדר, שישנה את תמונת המצב בדרום. זו הדרך היחידה.
אני בעד כניסת כוחות לרצועה, אם זה מה שימצאו קברניטנו לנכון. אך כפעולה כירוגית, סילוק המפגע וחזרה הביתה בשלום. אני לא מתגעגע לרגע לימים בהם ישבנו במגדלי בטון בעזה, חלמנו על חזון רחוק של ארץ מורחבת תוך כדי התעלמות מוחלטת מהמציאות, מבני אדם, מההווה. המציאות ההזויה ההיא, שבחסדי ה כמעט וחלפה מן העולם, היא בדיוק הקרקע ההרסנית ממנה צמחו עמדות לא-אנושיות אלו.