אמרנו לכם!!!

אנחנו לא שמחים לאיד, אנחנו עצובים, דואגים לכם ולנו, אבל אנחנו מאוד כועסים. כי אמרנו, באמת שאמרנו, לא פעם ולא פעמיים. לא רק בשלטי החצות שזעקו "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים", אלא אמרנו לכם את האמת הכואבת הזו, פנים אל פנים.

היינו שם בבתיכם, ממש ערב משאל המתפקדים בליכוד - מאי 2004 - בתקופה שבה קסאם בחודש על שדרות הרעיש עולמות. אמרנו לכם כשבאנו לשכנע בדמעות במשלוח מנות, ולקראת פסח תשס"ה, כשעוד האמנו שמישהו יתעשת, שהתקציב לא יעבור, שהמורדים יצליחו, שהגירוש הזה פשוט לא יכול לקרות.

עוד נשוב!(צילום: ePublicist-cc-by-nd)

הנה אני, עם חברה ותינוקת במנשא, משוטטות ומחפשות כתובות ברחובות אופקים (לא היום, חלילה, זה מסוכן!). נכנסות לבתים שמחים, בהן המשפחה מכונסת סביב מדורת השבט. ואנחנו מסבירות מה זה גוש קטיף ולמה הוא כל כך חשוב ומשמעותי, וכן, מדברות גם על המישור הביטחוני. והם חושבים חיובי: "תבואו אלינו, תראו איזו עיר יפה, תפתחו אותה, צריך פה חברה צעירים ואיכותיים". אנחנו, בתגובה: אבל אם זה יקרה, הטילים יגיעו לכאן, אליכם... הם צוחקים לנו בפנים. לא עלינו, חלילה, אלא על האפשרות המטורללת וחסרת ההיגיון שאנחנו מעלות, ואנחנו ממשיכות הלאה לבית הבא.

באשקלון, בה אנחנו מאבדות את דרכנו ונעות במעגלים, קוראים לנו לחזור הביתה. הרי לכל כך הרבה תושבים מגוש קטיף יש משפחה, הורים וחברים באשקלון הבטוחה והמתפתחת. אנחנו מסרבות בנימוס לענני הפיח ולעידודי הנסיגה ושוב מזכירות להם שאם ה"התנתקות" תצא חלילה לפועל, הם יחליפו אותנו כמגן אנושי.

בשדרות, בה למדתי באותה עת, השתדלו להתחשב כשאיחרתי בגלל שהציר היה סגור, אבל לא הסתירו את הרחמים והדאגה: איך את מגדלת שם ילדים? ישובי "עוטף עזה" היו קצת יותר נחרצים, מידי יום שישי הם היו מפגינים בצומת גמא הסמוכה לכניסה לגוש קטיף בקריאת נרגשת "שובו בנים לגבולנו", "די לגוש, די לכיבוש". בתקופת הגירוש הם לא הסתפקו בכך אלא גזרו קופון נהדר של אירוח התקשורת והצבא בהמוניהם. אני לא יכולה לשכוח את שלט הענק שניצב מול מחסום עצירת הכתומים בצומת רעים, "עוצרים ונהנים- ברעים". כמה רציתי לרדת ולקרוע אותו בזעם, אבל מה לעשות, אני לא כזו. בעלי איחל להם פצמ"רים וחדירות בהתאם לגירוש שאיחלו לנו. אני רציתי רק שלום, אבל לא יכולתי להתעלם מהתחזיות הקשות שהחלו להתגשם.

אחרי הגירוש בחרנו כמשפחה לשוב ולגור בצד הנכון של הקו הירוק, בהר חברון. התגובות של חברנו הדרומיים היו מופתעות וביקורתיות, "שוב פעם לקו האש, משעמם לכם, הא?".

היום, אני מזמינה את חברתי האשדודית לבא אל מעבר לקו , אבל היא עדיין קצת חוששת. מקומות העבודה שלנו בקרית גת, אשקלון, קריית מלאכי ובאר שבע שכל הזמן דאגו לנו וקראו לנו להתקרב למרכז, סגורי,ם חברינו שרויים בפחד ובחרדה, ואנחנו מזמינים באמת, מכל הלב, אבל הם עדיין פוחדים לבא, כי אצלנו מסוכן...

כל אתרי הקראווילות הקרטוניות שבנתה המדינה למגורשים ש"הצילה" מקו האש - מטווחים.

ניצן ועין-צורים יד-בנימין ושומריה כרמיה ושקף , כולם נמצאים בטווח הטילים, ורק החברה שהרחיקו לגולן בטוחים, לעת עתה.

ואני מתלבטת, אולי זו לא העת לומר "אמרנו לכם", הרי זו שעת מלחמה ומה הטעם להכאיב כשמממלא כואב. ואז אני שומעת את הרהורי הנסיגה ועצירת הקרב, את רוח הפוליטיקאים התבוסתנית, את תוכניות הבידור הפרו-פלסטינאיות, את המחוות האידיוטיות לאבו מאזן, את הסכמי האינסטנט של ממשלת מעבר המחפשת כותרות , ואני ממלאת את ראותי באוויר נקי מפחדים וצועקת בכל הכוח- אמרנו לכם!!! אל תעשו את זה שוב! שנו את צורת החשיבה, תכירו באויב שעומד מולנו, בזכות הכנה והאמיתית שלנו על האדמה עליה אנחנו יושבים, תיזכרו ביהדות שלכם, תרימו ראש, כי רק גאווה לאומית יהודית אמיתית תאפשר לנו לחיות בשלום אמת בארץ המובטחת.

הכותבת ומשפחתה גורשו מתל-קטיפא, והיום הם מתגוררים ביישוב נגוהות שבדרום הר חברון