דיברו איתי היום מ"תיק תקשורת". ביקשו שאקליט פינת ביקורת התקשורת. בינה לוז, העורכת, הציעה נושאים: השקט התקשורתי לגבי ביטול תוכנית פראוור, סיקור המסתננים שברחו ממתקן חולות, עתירת דניאל מעוז להתראיין בכלי התקשורת. בהיתי במייל ממנה כמו בחללית עם חייזרים. על מה היא מדברת? ביום שני פגשתי חברים בתל-אביב. הם אמרו משהו על איי.די. בי. עקבתי אחרי תנועות השפתיים שלהם, מנסה להתחבר. לשווא.
שתי היממות שעברתי בסוף השבוע שעבר - הניסיון לשרוד את סופת השלגים בלי חשמל, בלי אפשרות לצאת מהיישוב - הותירו אותי חבולה, נטולת אנרגיות, מנותקת. יקח זמן עד שאתאושש מהניסיון הארוך לשמור על טמפרטורת הגוף של הילדים. אנחנו ניצולים של אסון טבע. לא רק אנחנו, כל מי שהיה מנותק מהמצרך החיוני של חשמל. א' שעבר התקף אסטמה בדרך להביא מצרכים מהמכולת, ומי שמצא אותו כחול ומפרפר על השלג לא יכול היה להזעיק עזרה, כי לא היו קווי טלפון. הילדה שרצה חצי שעה בשלג ובחושך כדי להזעיק אמבולנס לאחיה הקטן, שהפסקת החשמל הפסיקה לו את החמצן מהמכונה אליה הוא מחובר. התינוקות שלקו בהיפותרמיה. ועוד סיפורים רבים ורעים.
ושוב התקשורת. שוב העלבון הזה. סיקרו את הסערה (וגם טפחו לעצמם על השכם על סיקור אמיץ תחת האש הקרה), אבל החוויה הטראומטית שנמשכה שבוע שלם התפוגגה בתקשורת כבר במוצאי שבת. הכותרות על דנקנר בקעו בזמן שאלפי אזרחים עדיין היו בסכנת חיים, הם וילדיהם, כשהם כלואים ביישובים המושלגים, בלי אפשרות לחמם את הבית.
ירושלים מלקקת את פצעיה. בקרית ארבע לא מתקיימים לימודים. אל יישובי גוש עציון שבו השיירות. הפעם עם לחם. בצפת מחפשים אחר גגות אבודים, מכוניות. בשילה, עלי והר ברכה עוד לא רואים התחלה של מדרכה. הכל מושלג, קבור בעומק של קרח. בכמה יישובים היה חשש לחדירות מחבלים כאשר אמצעי ההתראה לא עבדו. זו לא היתה חוויה קסומה. זו היתה מלחמה. "עשרים אלף בתי אב", שהם מאה אלף איש, מנסים להתאושש מימים שלמים בלי חשמל. ארבע יממות בכפור. חלקם הגדול גם בלי מים. רובם בלי קווי טלפון נייחים או ניידים. תארו לכם שלא מאה אלף, אלא מאה ישראלים, היו נצורים באוטובוס שמוחזק בידי משוגע אי שם בעולם. האם היו מפסיקים לדווח עליהם רק בגלל שעברו כמה ימים?
המגזרים שכיכבו בטראומת החשמל היו ברובם דתיים, עניים, מתנחלים (צפת, ירושלים, השומרון). בניגוד למיתוס, אלו המגזרים הכי פחות בכייניים. אלו שישבו בחושך, נצורים בביתם ומנותקים, הם גם אלו שיש להם את הדרישות הנמוכות ביותר מהמדינה, האמון הגדול ביותר במדינה. אם הם צעקו השבוע, היה להם על מה.
(אגב, איך יכול להיות שכבר שנה תמימה לא מועבר התקציב ממשרד האוצר למשרד הביטחון עבור מיגון נגד אבנים, בעלי רכבים פרטיים לא יכולים לקבל מיגון, האוטובוסים החדשים מעוכבים כי אין מיגון, ואנחנו שותקים? זה החבל הארוך שחונכנו לתת למדינה. העמידה הזקופה בהמנון. נדביק מדבקות שקופות על השמשות - 1700 שקלים למכונית, לא יעיל נגד אבנים אבל נותן הרגשה טובה - ונשתוק).
"לא סומך יותר על הרשויות, רק על עצמי", אמר לי מישהו מאחד היישובים שהחליט לצייד את הבית שלו בערכת מיגון פרטית: שקיות חימום, מיכלי נפט, ארגזי שימורים, ג'רקינים של מים, סטיקלייט, עזרה ראשונה, נרות, סוללות ואתי חפירה. "אני בז למדינה. היא קרסה. השאירה אותי ואת הילדים שלי מאחור". שיחה מעציבה. כמה אהבה יש לנו למדינה, כמה אנחנו נלחמים במי שמיילל שרק רע פה והכל שחור - והנה אנחנו מצטרפים למקהלת המשחירים כמו אחרוני המפגינים ברוטשילד.
אסור להשחיר וגם לא כדאי להלבין. הבכי שלנו מוצדק וחייב לפרוץ החוצה. אבל כדאי להישמר מהמדרון החלקלק. עוד יש בו קצת שלג.