השתתפתי במוצש"ק, במפגן הגדול והמרגש למען קידום החינוך בישראל. ראיתי שם אלפי בני נוער מכל רחבי הארץ, היה זה מחזה מרומם ומשמח. כל כך הרבה צעירים מצאו לנכון לבוא ולהביע את הזדהותם עם מאבק מוריהם. לשווא תרתי אחר בנות אולפנא ותלמידי הישיבות התיכוניות. ומאחר שלא מצאתי אותם אני לא מוצאת מנוח לעצמי.
איפה היו כולם? האם קידום החינוך בישראל אינו מטרה מספיק ראויה כדי להוציא את בני הנוער שלנו להפגין ולהזדהות? סוף סוף יש הפגנה בעלת מכנה משותף לכל עם ישראל שבה יכולנו להביע סולידריות ושותפות גורל עם כל חלקי העם, ולא מצאנו לנכון להפוך את זה למאבק שלנו. השארנו את זה לציבור אחר.
מה קרה? האם זה בגלל שבישיבות ובאולפנות הלימודים נמשכים כרגיל? אנחנו ברוך ה מסודרים ולא נפגענו מהשביתה הזאת, אז מה אכפת לנו מה קורה עם האחרים? המורים במגזר שלנו קיבלו ויקבלו משכורת במהלך השביתה הזו, ולכן לא חורה לנו ולא כואב לנו?
וגם אם אלו הסיבות לאי ההשתתפות, אני שואלת, האם כך אנחנו רוצים לגדל את ילדינו או שמא מה שטענו כל השנים - שאנחנו חלק בלתי נפרד מעם ישראל ו"כל ישראל ערבים זה לזה" היו סיסמאות בלבד?
בצאתנו להפגנות ולמאבקים למען ארץ ישראל אנחנו מבקשים הזדהות, הבנה והשתתפות מכלל הציבור. אבל כשניתנה לנו הזדמנות להפוך לחלק ממאבק שיכול היה לאחד אותנו עם כל חלקי העם פשוט לא היינו שם. האם שאלנו את עצמנו איזה מפגן כח ועוצמה יכולנו ליצור אתמול בערב, לו הופענו שם בהמונינו, איזה אמירה נוקבת וחזקה היתה נאמרת לו נראו אתמול אלפי כיפות סרוגות וחצאיות ברחבי הכיכר?
יש חוסר הגינות בעובדה שכל ההישגים שיושגו מהשביתה הזו, יחולו גם על מערכת החינוך התורנית לאחר שזו אינה שובתת. לפחות היינו מביעים הזדהות ומראים שלמרות שאנחנו לומדים אכפת לנו מכל ילדי ישראל.
חנה פריש, מחנכת ומורה ותיקה, בוגרת אולפנא גאה, השובתת בלית ברירה וכואבת את ההחמצה.