ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש מינהל החינוך הממלכתי-דתי, קרא את הפרק על החינוך הדתי בדו"ח מבקר המדינה 15 פעמים, לא פחות. הוא מכיר את הביקורת "ישר והפוך", כדבריו; את טענת המבקר לפיה לימודי הליב"ה בחינוך הדתי מוזנחים; את העובדה שממוצע הציונים של התלמידים בחינוך הדתי בבחינות המיצ"ב נמוך מן הממוצע בחינוך הארצי, וכן את הביקורת על השפעתם השלילית של הגרעינים התורניים על החינוך הדתי. הוא קרא, אבל הוא לא מודאג. "צריך לשים דברים בפרופורציה", אומר ליפשיץ, "אני רואה את האתגר הגדול שמונח לפתחנו, ואנחנו נעבור אותו". שוחחנו השבוע עם אברהם ליפשיץ על הביקורת על החינוך הדתי, על הגרעינים התורניים ועל הפילוג בציונות הדתית.
אברהם ליפשיץ, האם יש ירידה בלימודי האנגלית?
אני רוצה להפתיע אותך: יש התקדמות בלימודי האנגלית. דו"ח המבקר מותח ביקורת על ציונים נמוכים באנגלית במבחני המיצ"ב בבתי הספר היסודיים הדתיים, ככל הנראה בגלל חוסר שעות, אבל כדאי לדעת עוד נתונים: קודם כל, שמאז הדו"ח הקודם חל שיפור בציונים, ולקראת הדו"ח הבא נעשה קפיצה נוספת. חשוב גם לדעת שבממוצע הבגרויות, גם באחוז מקבלי התעודות וגם במספר יחידות הלימוד, החינוך הממלכתי דתי עולה על החינוך הממלכתי. התקדמנו, ואנחנו מקטינים את הפער לאט לאט.
הציונים הנמוכים נרשמו גם במקצוע התנ"ך.
אנחנו מכירים את הנתונים האלה ולומדים אותם, ומתכננים כיצד לפעול. לימודי התנ"ך היו מצוינים ויהפכו להיות יותר מצוינים; בקרוב אנחנו משדרגים את מבחני הבגרות בתנ"ך, אנחנו מתכננים ליווי יותר אינטנסיבי עם בתי הספר, בדיקת ההשתלמויות וליווי שלהן; מינינו מדריכים אחראיים בחמד למקצועות האלה. המנהלים כולם נרתמים למשימה, ואנחנו ערוכים לפעולה.
אתה לא מוטרד מהביקורת?
באופן כללי, אני משתדל לא להיות אדם מודאג. אני מתייחס לדברים שכתב המבקר בכובד ראש, אבל צריך לקחת הכל בפרופורציה. נכון, יש בעיות בלימודי האנגלית, צריך אולי לעלות בחצי ציון; היום הבעיה היא באנגלית, מחר הבעיה תהיה בלימודי היסטוריה. אני לא מודאג מהדו"ח הזה. אנחנו מתקדמים כל הזמן, יש לנו תוכניות פעולה ואנחנו לא מקלים ראש בדבר, אבל באופן כללי, אנחנו נמצאים במקום הנכון, בכיוון הנכון ובתפיסת העולם הנכונה, של חינוך לתורה, לאידיאליסטיות ולקשר לארץ. האמת תורה דרכה: יש חינוך מצוין ואמת מצוינת ותורה מצוינת. הירידה במקצועות הללו היא לא סיבה לדאגה.
המבקר גם מותח ביקורת לפיה כניסת הגרעינים הובילה לפתיחת כיתות תורניות והעמקת ההפרדה בין תלמידים לתלמידות.
דו"ח המבקר התייחס לגרעין אחד, אולי שניים, שבהם יש חיכוכים. במרבית הגרעינים התורניים אין חיכוך, וההתנהלות היא על מי מנוחות. בעיניי, הגרעינים התורניים הם הברכה הגדולה שידע עם ישראל בדור האחרון. מדובר באנשים אידיאליסטיים, אנשים שלא מדברים על אלא עושים את, ובאים להיות שותפים בעשייה רוחנית בתוך עם ישראל. אבל כמו בכל דבר טוב, גם כאן יש קליפות, יש תופעות שליליות. יש גרעינים שיש בהם אנשים שאינם רגישים מספיק, ואסור שכך יהיה. צריך לשמור שלא שתהיה מתיחות בין הגרעינים לבין השכונות הוותיקות, וברוב הגרעינים אכן אין מתיחות, וטוב שכך.
אבל אנחנו יודעים שהמציאות הזו מתרחשת, וביותר מגרעין אחד. איך פותרים את זה? האם החמ"ד מתערב בוויכוחים האלה?
גם במקרה הזה צריך לשמור על פרופורציה. יש קרוב למאה גרעינים תורניים, אני סבור שברובם הגדול המצב הוא לא כפי שאתה מתאר. בנוגע לחיכוכים, החמ"ד עשה כבר כמה פעולות מגוונות; בין היתר, ייסדנו קבוצות של הידברות, אנשי קשר שמגשרים על הפערים, ואם צריך, אנו מעודדים פתיחת בתי ספר חדשים.
אולי זה הפיתרון הטוב ביותר? האם יש בכלל סיכוי לגשר על הפערים?
אכן, לפעמים אין ברירה וזהו הפיתרון היעיל ביותר. אנחנו יודעים שאין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ, ובמקרה הצורך, צריך להיפרד, וללמוד במוסדות נפרדים. אני רוצה להדגיש שמדובר רק במצבים קיצוניים; בתור המינהל לחינוך ממלכתי דתי, אנחנו תמיד נעדיף להגיע לפשרה, להסכמה, לאחדות, אבל לא בכל מחיר. ישנם מצבים שבהם, לטובת כולם, עדיף להיפרד.