תגובה לרב נריה: זה לא רק עניין של כסף

מי נחשב יותר, ד"ר בהארוורד או אברך בישיבה? הרב אברהם סתיו מנתח את הסיבות להקמת קרן לעידוד מצוינות בישיבה ויצירת אליטה למדנית בציונות הדתית ומאבחן: המלגות הן רק ביטוי חיצוני לבעיה המהותית

הרב אברהם סתיו
ז בסיון התשעז
,
01 ביוני, 2017 19:11
הרב אברהם סתיו

הרב אברהם סתיוצילום: באדיבות המצולם

שוו בנפשכם מפגש מחזור, שבו נאספים יחד בני אותה שכבה מן הישיבה התיכונית, עם הגיעם לגיל שלושים וחמש. מהר מאד כל אחד מתבקש להשיב לשאלה: "מה אתה עושה בחיים?". ומתברר שיש אחד מורה, אחד פיזיותרפיסט, אחד בין עבודות. ואז מגיע תורם של שני ה'גאונים' של הכיתה. הראשון אומר: "אני מסיים פוסט-דוקטורט בהארווארד, ובשנה הבאה מקבל משרה קבועה באוניברסיטה", ואילו השני מספר: "אני אברך-כולל, לומדים השנה מסכת שבת".
נסו למשש את התחושה באוויר. מי מן השניים יזכה למבטי הערצה, ומי ליחס של חמלה מהולה באכזבה? אם הצלחתם לדמיין כראוי, קיבלתם את ההסבר למצוקת לימוד התורה בציונות הדתית.
האם זה בגלל הכסף, כפי שטוען הרב יצחק נריה במאמריו האחרונים שפורסמו במוסף-שבת ובראיון ל'כיפה' בערב חג השבועות? כמובן שיש כאן גם היבט כלכלי. המלגה החודשית של פוסט-דוקטורנט בארה"ב עולה לפעמים על מלגה שנתית של אברך ממוצע. אך דומני שלא המספרים הם שיעלו במוחם של הסובבים, והם רק ביטוי חיצוני קטן לבעיה המהותית.


אפשר שאני כותב את הדברים מתוך עמדה פריבילגית. ואכן, זכיתי ללמוד בעשור האחרון בישיבת הר עציון, המעניקה לתלמידיה הבוגרים תמיכה השקולה בהיקפה לזו שמקבלים דוקטורנטים מצטיינים בארץ. אך דווקא משום כך אני מסוגל לומר לרב נריה: הרעיון שלך כבר מתקיים, כאן, בישיבת הר עציון. ועדיין אין מאות אברכים העומדים בתור להתקבל לתכנית, מה שמלמד שהכסף הוא לכל היותר תנאי הכרחי, אך וודאי שאיננו תנאי מספיק.


אז מדוע נתבונן בחמלה באותו אברך, הממית עצמו באהלה של תורה שבע-עשרה שנים רצופות, מאז שסיים את התיכון? אני יכול לחשוב על מגוון סיבות, ואנסה למנות את מקצתן:
א. חשיבות לימוד התורה: האם יש לנו הערכה אמיתית ללימוד התורה? ברובד מסוים התשובה וודאי חיובית. רבים מאיתנו משתתפים בשיעורי-תורה על בסיס שבועי או אפילו יומי, ואנו שולחים את ילדינו למוסדות שבהם נתח הזמן הגדול ביותר מוקצב ללימודי קודש. אך האם אנו מעריכים אותה כראוי לה? האם אנו באמת מתכוונים במילים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"? כשהילדים חוזרים מבית הספר, אנחנו מודאגים יותר מן הציון באנגלית או מן הציון בנביא? והאם אנו חוסכים מלחמנו כדי לממן להם שיעורים פרטיים במשנה, או רק במתמטיקה? 
אולי זה נשמע קצת בסיסי, אך סולם הערכים שחז"ל כל כך השתדלו להחדיר בנו, שבו לימוד התורה שקול כנגד עולם המעשה כולו, עשוי להישחק עם החשיפה (החיובית והמבורכת במובנים רבים) לעולם השפע המודרני.


ב. מצוינות והצטיינות: נשוב אל אותו אברך-כולל וותיק. מה ידוע לנו עליו? האם שבע-עשרה שנים בכולל מוכיחות כישרון מסויים? יכולת התמדה? או סתם חוסר אפשרות לעסוק במקצוע פרודוקטיבי? בעולם הישיבות אין לנו שום דרך למדוד. ולא רק לנו, אלא גם ללומד עצמו אין דרך לדעת אם הוא בכיוון הנכון, והיכן הוא נמצא ביחס לחבריו.
בעולם האקדמיה לעומת זאת, המדידה נוכחת כל הזמן. בקורסים בתואר הראשון היינו מקבלים גרף שבו כל תלמיד ידע היכן הציון שלו נמצא ביחס לזה חבריו לכיתה. מתוך תפיסה שהציון עצמו איננו מספיק, וצריך ללקט עוד ועוד מידע על המקום שלך ביחס לאחרים. זאת בעוד שבישיבה כמעט שאין מבחנים מלכתחילה. כשהתחלתי ללמוד לקראת תואר שני, הייתי צריך לעבוד קשה כדי לזכות במלגות הצטיינות שונות ומשונות, וכעת אני נמצא במתח לימודי מתמיד סביב קבלה למסלולים איכותיים של תואר שלישי. אך בישיבה, דרישות ההמשך לשנה הבאה אינן עולות לרוב על נוכחות פחות-או-יותר סדירה בבית המדרש. וגם כשהן מעט יותר מאתגרות (כמו בכולל הגבוה בישיבת הר-עציון), אין כל סמכות או תעודה שתעיד על כך.
לא מדובר בבעיה שיש לה פתרון מקומי (להוסיף עוד מבחן בקיאות בסוף-שנה), אלא בהבדל מערכתי. דוגמה קטנה לכך היא תחום כתבי העת: כשנכנסתי לעולם האקדמיה נאמר לי להשמיט מקורות-החיים את שלושים המאמרים שפרסמתי בכתבי-עת תורניים, ולהכניס במקומם מאמר אחד שהתקבל לכתב-עת אקדמי איכותי. כי כתבי-עת תורניים הם לא "שפיטים". אין סטנדרטים אחידים שעליהם לעמוד בהם. והוא הדין בספרים, וכמובן בתשובות ובחידושים.
משום כך, תחושת ההישגיות בישיבות נמוכה מאד. ובלי הישגיות ותחרותיות קשה להתקדם, "קנאת סופרים תרבה חכמה". בהקשר זה יש לציין לטובה את תחרות הכתיבה, 'ישא מדברותיך', שציינה זה עתה את שנתה הראשונה.


ג. אופק תעסוקתי: גם אם נשווה את מלגת הקיום של האברך לזו של הדוקטורנט, יהיה זה פתרון קצר-טווח. בשלב כזה או אחר הלימודים ייגמרו, וצריך יהיה לשאת עיניים אל חיי המעשה המקצועיים. אך בעוד שההתקדמות במדרגות האקדמיה פותחת אפשרויות תעסוקה איכותיות ומתגמלות יותר (למרות שגם שם התמונה לא מושלמת), הרי שהאופק התעסוקתי של מיודענו האברך לא התרחב כמעט במאום בעשר השנים האחרונות. את התפקיד החשוב והמכובד (באמת!) של ר"מ בישיבה תיכונית, יכול היה למלא כבר בגיל עשרים-ושלוש, וגם משרה של רב קהילה לא דורשת עשר שנים נוספות של עיון בדין שלישי לטומאה או סוגיית 'לשמה' בגיטין.


אם עד כה הצגתי רק את הבעיות והאתגרים, אבקש לציין שבתחום הזה קיים מגמה מבורכת הטעונה חיזוק: התרחבות תחום המחקר התורני. לא רק בשל הצורך בעבודות יזומות, אלא בשל ההבנה שכאן נמצא העתיד של פסיקת ההלכה והספרות התורנית בכלל, יש חשיבות רבה למכוני מחקר המממנים תלמידי-חכמים העוסקים לעומק בתחומים תורניים שונים: קדשים, מצוות התלויות בארץ, דיני ממונות, רפואה, טכנולוגיה ועוד. ככל שמוסדות כאלו יתרבו, ויהפכו ליציבים ומבוססים, אפשר יהיה להציב אופק תעסוקתי מכבד ומכובד בפני לומדי התורה ולעודד אותם להמשיך ולהתקדם ולשקוד על לימודם.
 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי.

נשיא גואטמלה ביקר בכותל המערבי: "כל מי שאוהב את ישראל, אלוקים אוהב אותו"

קרא עוד