יום ירושלים הולך להיראות השנה כמו קבוצה של חברים שאירגנו מסיבת הפתעה בבית של חבר שלהם, בדיוק כשהוא עושה שיפוצים בבית. אחלה רעיון, חבר'ה, באמת שחיממתם לי את הלב, אבל הבית שלי ממש לא ערוך למסיבות עכשיו, מצטער. הפעם החגיגות תופסות את ירושלים בזמן לא-מי-יודע-מה. "העיר שחוברה לה יחדיו" בסכנת חלוקה מחדש לשניים, וכנראה שהסיבה היחידה לכך שהאמריקאים אינם דורשים לבטל לגמרי את יום ירושלים, היא שאין להם מושג שקיים דבר כזה. הבירה גם לא בקטע של "סובו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה", כי יותר מדי אנשים מתבוננים במגדלים שלה ובודקים עד כמה הם חוקיים. גם העובדה ש"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", היא בעיקר מכיוון שלרגלינו אין מושג לאן להתקדם משם, עם כל העבודות על הרכבת הקלה.
אבל ירושלים בכל זאת תחגוג השבוע, כי בעיניים של עיר בת אלפי שנים, כל הסיפורים האלה הם באמת שום דבר.
 |
|
מזל שירד גשם?(צילום: Lilachd-cc-by)
|
באש ובמים
האירוע המסעיר ביותר של השבוע, תרתי משמע, היה הגשם בל"ג בעומר. עד היום, כשכל חגי ישראל לעגו לל"ג בעומר, וצחקו על כך שהוא חג חסר זהות, חסר מצוות ומנהגים, חסר תפילות, חסר מאכלים ואפילו אין עליו פרק של "פרפר נחמד", הוא צחק עליהם בחזרה ואמר שלפחות אצלו לא יורד גשם. כל החגים (למעט הימים הנוראים, שהם כמובן רציניים מכדי להשתתף בוויכוחים כאלה) נאלצו להרים ידיים, שהרי כולם רגילים לחטוף כמויות של משקעים בפרצוף, כולל שבועות שמלחמות המים שלו הרבה יותר גרועות מגשם.
אז זהו, עכשיו גם ל"ג בעומר נרטב, ואנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מה המשמעות של גשם באמצע המדורות? יהיו שיאמרו שהעיקרון הידוע של סוכות, "כעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו", תקף גם כאן, ואולי יש איזושהי ביקורת בשמים על כל העסק הזה. לאו דווקא רוחנית או מוסרית, יכול להיות שענני העשן והפיח הצליחו לעצבן את השמים, והם החליטו להחזיר מלחמה בעננים משלהם. מצד שני, אולי דווקא החליטו לעשות לנו טובה, ולעזור לנו לכבות את המדורות כשהשעה כבר היתה מאוחרת.
לא יוכלו לכבות
אז לגשם יש כוח להפסיק מדורות באמצע, אבל לבני אדם כנראה קצת יותר קשה. הרבנות הראשית, למשל, לא הצליחה אפילו לדחות אותן ביום. היא קראה לציבור להתאפק יום אחד, כדי לא לחלל שבת, אבל ספק עד כמה הקריאה הזאת השפיעה. פה ושם נצפו מדורות ביום ראשון, אבל ברוב קהילות ישראל לא נעשה שום שינוי בתוכניות. מוסד הרבנות הראשית לישראל הוא עדיין גורם חשוב ומשמעותי, אבל במבחן ההשפעה הציבורית, נראה שהוא לא כל-כך עמד השבוע.
 |
|
איך הם בדיוק מוגדרים?(צילום: יחצ)
|
עניין של הגדרה
ברכות לשבט "אורות" של תנועת "עזרא", שנכון לשעת כתיבת שורות אלו עדיין קוראים להם "אורות", אבל עכשיו כשאתם קוראים אותן - הם כבר נושאים שם חדש מהתנור, שניתן להם בטקס המסורתי במצדה.
המדור מנצל את ההזדמנות, ומזכיר לציבור ש"עזרא" כבר אינה מגדירה את עצמה "חרדית-לאומית". יש מקום לתהות גם על הכינוי החלופי "תורני-לאומי" ולשאול למה יש צורך בהגדרה כזאת, אבל על כל פנים - עכשיו אין שום גורם רשמי (ולהערכת המדור, אין גם גורם לא-רשמי) שמכנה את עצמו "חרדי-לאומי". המשמעות היא, שהשימוש היחיד שנעשה עכשיו בכינוי "חרדי-לאומי", הוא על דרך השלילה. "הם" מתחרדים, "הם" מייצגים גישה חרד"לית קיצונית ומסוכנת. מי זה "הם"? תלוי את מי שואלים. אלה יכולים להיות הממלכתיים, או האנטי-ממלכתיים, אלה שמתנגדים לחברה מעורבת או כל מי שלומד בישיבה, תלוי לאיזו תופעה אני מתנגד. אם כן, נכון לעכשיו, ההגדרה המילונית המדוייקת של "חרדי-לאומי" היא: זה שאני לא מסכים איתו, ואני רוצה שהוא לא יחשב חלק מהמגזר שלי.
שכוייח השבוע לח"כ אורי אורבך, שמכניס בימים אלה עוד שני ספרים לרשימה הארוכה של ספריו. אחרי שורה ארוכה של שירים רציניים ושטותיים לילדים דתיים, ואחרי מילון המושגים למבוגרים חילונים (שמן הסתם הדתיים נהנו ממנו יותר), היה מתבקש שתבוא הנוסחה המשלבת בין השניים. מ"מה מברכים על גלידה" ו"חכמינו לימינו" יכולים עדיין ליהנות גם הילדים שמחכים שאולי בשבת יזרקו סוכריות, אבל גם שאר הילדים בחברה הישראלית, שסבא שלהם לא היה רב, ואין להם ממי ללמוד על מושגים ביהדות ואגדות חז"ל. טוב לדעת שגם אחרי שעטה על עצמו גלימה רצינית של חבר כנסת, מסתבר שאורבך עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
ותהייה קטנה לסיום
אם מישהו תהה למה כל סיפור חסידי מתחיל ב"לפני הרבה הרבה שנים, בעיירה רחוקה בפולין", ואף סיפור אינו קורה לפני שנה או שנתיים, או במילים אחרות: מתי הפסיקו לספר סיפורים חדשים והתחילו למחזר מעשיות על האדמו"רים הקודמים - התשובה לכך היא פשוטה: האחים רייט אשמים בכל. ברגע שהומצא המטוס, העיירות הפסיקו להיות באמת רחוקות, וגרוע מכך - מוסד העגלונות עבר מן העולם. אין עגלות שנתקעות ביער שעה לפני שבת, אין עגלונים פשוטים, אין סוסים ששועטים בשבילים המושלגים ולוקחים את האדמו"ר למשימה מסתורית בכפר נידח, ובלי כל אלה פשוט אי אפשר לספר סיפור חסידי.
אבל אולי עכשיו, כשהמרחב האווירי של אירופה מושבת בגלל כל מיני תקלות וולקניות, יש מצב לחזור לעגלות?
בברכת תתחדשו על התספורת.