סיפור לשעת לילה מיותרת
"אשה אחת באה אל הרב ואמרה לו שהילדים שלה חולים. אז הרב אמר לה תראי לי תילדים, אז היא הרעילה תילדים". בתוכן המזעזע של בדיחת הילדים הידועה הזו, נזכרתי כשעילעלתי בשבת האחרונה במדור הסיפור לילדים של הרב שלמה אבינר שבעלון "באהבה ובאמונה".
לטובת מי שלא יודע - סיפורו של הרב אבינר נסוב כבר תקופה ארוכה סביב חייו של "אברי", ילד צעיר שיצא יחד עם הוריו ממצרים בתקופת ספר שמות. אברי, הלומד בתלמוד תורה, כמובן, נתקל בכל מיני מקרים ושאלות המעסיקים ילדים בני גילו, והמדור מסתיים בד"כ בשאלה המופנית כלפי הילדים הקוראים.
השבוע, תחת הכותרת "הלכתי לאיבוד", הקורא הצעיר מגלה שאברי יצא עם אביו לטיול אלא שלפתע הוא גילה שהוא נמצא לבדו באמצע המדבר השומם. אברי שאיבד את דרכו מצליח לחזור לעשתונותיו, ותוך שמירה על "משמעת מים" ושימוש בכוכבים כאמצעי ניווט, מצליח אברי לחזור לאוהל המשפחתי, לאחר הליכה של שעות ארוכות.
כשאברי מגיע סוף סוף לאוהל הוא רואה את הוריו ואחיו הגדולים יושבים סביב שולחן חגיגי, ולמרבה הפתעתו הוא מגלה שלמעשה היה מדובר במבחן בו בכוונה תחילה הוא הושאר לבדו במדבר על מנת לבדוק את יכולת ההישרדות שלו, מבחן שנערך לפי המסופר לו, גם לאחיו הגדולים כשהיו בגילו. לסיום מקבל אברי הנלהב אולר סיירים אמיתי עם נרתיק וחגורה.
הסיפור הזה השאיר אותי עם פה פעור. התחושה הראשונה שלי היתה שיש משהו כל כך לא יהודי בסיפור הזה על אבא ששולח את הילד שלו להוכיח את היכולת שלו לשרוד במדבר. כאב צעיר אני גם לא רוצה לחשוב איזה טראומות יכולות להתעורר בילד ששומע סיפור כזה - מחשבות על כך שאבא שלו מסוגל להעמיד אותו בניסיון כזה. אשתי סיפרה לי שהיא שמעה מהרב דניאל אפשטיין רעיון בנושא הזה. הרב אפשטיין אמר שבתרבויות שונות יש מבחני בגרות שונים, והמכנה המשותף הוא קשר ליכולות פיזיות או מיניות, ולעומת זאת ביהדות המבחן הוא היכולת לקרוא מהספר.
נדמה לי שהבגרות היהודית - בר/בת המצווה, הינה חסרת כל קשר לשאלת כושר הסיירות של הילד, שאדם יכול להיות יהודי טוב מאוד, עובד ה בכל אבריו וגידיו, גם אם יכולות הניווט שלו מסתכמות בהגעה מהבית לבית הכנסת.
הפכתי והפכתי במוחי למצוא סברא לדבריו של הרב אבינר, והאופציה היחידה שעלתה לי היא שהמטרה היתה קשורה לשאלה אותה הוא מפנה לקוראים הצעירים: "האם גם לכם קרה שהוריכם עשו לכם נסיון כדי להכשיר אתכם לחיים? ספרו לי".
אני מקווה שאת הסיפורים שיגיעו הוא יפנה ישר לעובדת הסוציאלית המקומית.
כיוונו לדעת גדולים
אין ספק שהחיים בירושלים צופנים בחובם שלל יתרונות לדוס/ית הצעיר/ה, אלא שמחסרון אחד קשה להתעלם, בעיקר בימי הקיץ החמים - בירושלים אין ים. לכן, ביום שישי האחרון, אחותי (ירושלמית טרייה יחסית) שאלה את אשתי (ירושלמית לשעבר יחסית) אם יש לה מושג איפה יש בריכות רחצה נפרדות בירושלים.
למרות שבקורות החיים שלי לא מופיעים מגורים בעיר הקודש, הקלף המנצח בשיחה הזו בהחלט היה שלי. בערב שבת חזרתי מבית הכנסת כשאני מנופף בעמוד הכפול שבמרכז עלון "השבת" של ארגון "צוהר", עליו הודפסה רשימת בריכות וחופים נפרדים בכל רחבי הארץ - כולל שש גיגיות מים בעיר שהרים סביב לה.
אחותי כמובן מיהרה לפרגן ולומר: "נו, סוף סוף המעלעל שלך מביא גם תועלת...".
לטובת מי שחשקה נפשו במעט מים עומדים ופספס את עלון השבת של צוהר, מוגשת הרשימה המליאה גם כאן בכיפה.
רק אל תשכחו לטקבק ולעדכן.
חריגה
מסיבות שכבר ציינתי כאן בעבר, אני לא נוהג לפתוח את ה"שבועון" של מעייני הישועה, אלא שהשבת הוא היה הדבר היחיד בהישג ידי, כך שנחשפתי לכתבה של אלידע בר שאול על משה רוסנק ז"ל, מי שהיה מפקד הרובע היהודי בתש"ח.
במלאת שנה לפטירתו מומלץ לקרוא על דמותו של גיבור קצת פחות מוכר.
2 קטנות
בתקופה בה יצאתי לדייטים, תמיד חששתי שהשאלה המיתולוגית "איך אתה רואה את שולחן השבת שלך?" תופיע, ותשאיר אותי (בצורה די יוצאת דופן) חסר כל מענה.
על כן ראוי לציין את החסד שעשו אנשי "קוממיות" עם ציבור הרווקים/ות, כשנתנו שלוש תשובות אופציונליות לשאלה הזו - אין ספק שמדובר בקטע של "גזור ושמור".
אז אם אתם מחפשים מתנה מקורית לרווק/ה התורן/ית - מסגרו לו את העלון, הוסיפו פטישון וכתבו: "לשימוש בשעת חירום".
וחידה לסיום:
נכון שעו"ד אילן בומבך הוא חובש כיפה, ונכון שיש לא מעט נשים דתיות שכאמהות פולניות חולמות שהילד שלהן יהיה עו"ד, אבל אני עדיין מחפש הסבר לשאלה מדוע ב"שיחת השבוע" של חב"ד הופיעה השבת פרסומת למועמדותו של בומבך לראשות לשכת עורכי הדין.