תפילת הדרך
פעמים רבות עולה הדיון על השימוש בתאריכים לועזיים. לדעתי אין ספק שראוי לאדם יהודי להשתמש במניין העברי, אלא שיש נושא אחד בו אני לא מצליח להימנע משימוש בתאריכים לועזיים, ולמעשה אני אפילו לא מנסה.
בשנת 2006 נהרגו 446 איש ונפצעו 35,369 מתוכם 2,369 פצועים קשה - כך על פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. מאז תחילת 2007 נהרגו למעלה מ-169 איש, (נתוני הרשות מעודכנים עד לתאריך 16.5 כך שאין עדיין מספרים מדויקים), ומאז הקטל לא נפסק. בתוך 49 האנשים שנהרגו בתאונות דרכים בחודש מרץ, ניתן למנות לפחות 4 מאנשי הציבור שלנו - צביקי והדסה סטיסקין ז"ל מהר-חברון, והרב אבי כהן-אור ורעייתו - שמחה.
שתי המכות הכפולות הללו שהתרחשו תוך פחות משבועיים, עוררו שוב את המודעות המגזרית לנושא תאונות הדרכים, דבר שבא לידי ביטוי גם בעלוני פרשת השבוע. הרב רא"ם הכהן הקדיש בשבועות האחרונים כמה ממדוריו ב"שבת בשבתו" לעניין החשוב הזה, והשבת כתבו על הנושא הרב יובל פרוינד בעלון "בראש יהודי", וב"קוממיות" שאלת השבוע היתה "מהו הפיתרון התורני לאסון תאונות הדרכים".
אם הייתי יכול לכתוב שבמי מהעלונים ראיתי איזו אמירה שמחדשת משהו בנושא הייתי שמח לעשות זאת, אבל מסתבר שבנושאים הקשים באמת קשה לומר משהו מקורי. עם זאת, אין ספק שישנה חשיבות להעלאת המודעות הציבורית, ולאמירה שגם בציבור שלנו, ציבור שומר חוק על פי רוב, חשוב להתעורר ולעורר בנושא הקטלני הזה.
צפרא טבא
אחרי שמתחת לכל עץ רענן מפורסמים אמירות מכל חלקי עם ישראל, על כך שעכשיו הם מבינים שגירוש יהודי חבל עזה היה טעות ואסון מכל הבחינות, הגיע השלב הבא - בפלייר שצורף לעלוני השבת, התפרסמה עצומה הקוראת להקמת ועדת חקירה ממלכתית על ההתנתקות.
מדובר בעצומה הגיונית מעין כמוה. אחרי הכל, זה שלכישלון מלחמת לבנון השניה לא הוקמה וועדה ממלכתית לא אומר כלום. בכלל, הקמת וועדות זה בכלל רעיון מבורך - התוצאות של וועדת וינוגרד, כמו גם הועדה לחקר אירועי עמונה היו מרחיקות לכת, לא ככה?
הגיע הזמן באמת לשנות דיסק. להפסיק לחפש אישורים והצדקות בממשלה או במערכת המשפט, ובטח שלא אצל אנשי תקשורת או אנשי שמאל. מי שיש בכלל ספק בלבבו שמישהו מבין כל אלו שמדברים היום על הטעות שבהתנתקות, לא יתמוך מחר באיזו "היפרדות" מוזמן להתעורר מהחלום בו הוא חי.
אם בכל זאת ליוצרי העצומה יש זמן פנוי, הם מוזמנים לארגן עוד הפגנה - אם כבר מבזבזים זמן ומשאבים, לפחות שיצא לנו לפגוש את החברה...
שלל איחולים לבביים
הרבה חגיגות היו לנו בשבת האחרונה. "מעט מן האור" חגג 400 גיליונות, ו"מעייני הישועה" חגגו קצת פחות - 300 גיליונות. אז מכיוון שיום הולדת הוא זמן של חשבון נפש, ומכיוון שהמעלעל תמיד אוהב לעזור, אז הנה כמה מילים לכל אחד מהעלונים.
נאמני המדור אולי שמו לב שהשניים לא זוכים כאן ליחס רב מדי. במקרה של מעט מן האור מדובר במקרה קלאסי של טראומה ממנה אני מתקשה להשתחרר, גם לאחר שהמציאות כבר השתנתה. גם כיום כשעיצוב הפונטים יותר סביר, אני מתקשה להשתחרר מהזכרונות על טקסטים שמשלבים בתוכם פונט אחד עם הבלטות, הטיות וסימני קו תחתון בכל פיסקה, כשבדרך כלל מדובר בשילוב בין האמצעים. כאילו שזה לא מספיק, הפסוקים עצמם היו (ועדיין) כתובים בפונט אחר לגמרי. אני לא יודע מה איתכם, אבל הקטסטרופה הויזואלית הזו לא אפשרה לי לקרוא מעבר לשורה השניה בכל קטע (שכבר בה שולבו שלל האפקטים).
הדברים אמנם השתנו וכיום המצב הויזואלי טוב בהרבה, אבל מהזכרונות קשה להשתחרר. בינתיים אני מקבל דיווחים מנאמני המדור על כך שהעלון סובל גם מטעויות הגהה מביכות, כך שאני גם לא חש בהפסד.
ועוד הערה - כבר ראיתי את התמונה מ"חגיגה בסנוקר" עם הכתובית (שנמצאת גם בסרט) של "כבודו שכח לברך" (לקרוא בהיגוי הנכון) על פתח חדר האוכל של אחת מישיבות ההסדר, אבל ליד הפסוק "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה" זה קצת פחות מסתדר.
ל"מעייני הישועה" נאמר רק דבר אחד - ביום בו הוא יחזור להיות עלון חביב ויפסיק להיות שבועון סוג ג, נשמח לקבל אותו בחזרה אלינו. עד אז, הם מוזמנים להמשיך לתהות בעמוד האחורי על הזלזול שיש ברחוב כלפי התקשורת הדתית (רמז - עלון מורחב זה לא שבועון).