איסור ההכאה בסתר, הנמצא ברשימת הארורים שבפרשתנו, נתבאר על ידי המפרשים כלשון הרע. לשון הרע הוא סוג של הכאה בסתר, לאמור: פעמים רבות אין האדם הנפגע יודע כלל מהיכן יצאה המכה ומה היו מניעי המכים, פעמים רבות הדברים נאמרים ללא כל יכולת להגן על שמו הטוב של האדם, בית הדין אינו מתמודד עם ענייני לשון הרע בשל היותם לאו שאין בו מעשה ובושת ללא נזק ממשי, ופעמים רבות מחלחל לשון הרע ומתפתח לממדים שאפילו המכוון הראשון כלל לא התכוון לכך. עובדות אלה אינן מונעות את התורה לומר דברים ברורים: לשון הרע הוא סוג של הכאה מכוערת מאוד, המוגדרת כהכאה של ממש ואינה שונה מהריגת אדם. על המדבר לשון הרע ומכה את רעהו בדרך זו נאמר לשון "ארור".
לא זו בלבד, אלא שמדובר בפרשתנו במעמד הכניסה לארץ וחריתת יסודות התורה כחלק מהתודעה הפנימית של האומה. התורה מלמדת אפוא כי תנאי יסודי לקיומה של חברה יהודית בארץ הוא הכרעה מוחלטת המחייבת להסיר לחלוטין את הלשון הרעה כחלק מהמערכת הציבורית הנוהגת בארץ ישראל. הרמב"ם אף קבע להלכה כי לשון הרע חמורה יותר מגילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה. חז"ל ציינו כי לשון הרע הרגת שלושה – את המספר לשון הרע, את המקבלו, ואף את זה שדיברו עליו לשון הרע. מכאן החובה המוחלטת להסיר את הכלי המכוער הזה מהחיים הציבוריים האישיים, ולנהל מלחמת חורמה נגדו.
לשון הרע אינו עניין של בין אדם לאדם אחר בלבד. ישנו גם לשון הרע לאומי, המדבר סרה בעם ישראל ובאופיו. חז"ל הדגישו כי גדולי עולם נפלו בסוג נורא זה של לשון הרע: משה רבינו באומרו שמעו נא המורים, ישעיהו באומרו בתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב, אליהו באומרו כי עם ישראל עזבו את בריתו של הקב"ה, ועוד אחרים מאבותינו הקדושים. אין אנו רשאים לומר דלטוריא על האומה. אמנם אין הלכה זו אוסרת לומר דברי ביקורת. בכלל, דיני לשון הרע לא באו להגן על הנבל, ואין הם מונעים את יכולת החברה להתמודד עם הבעיות הקיימות בתוכה. ישנן הלכות מפורטות כיצד ניתן להתמודד עם בעיות קשות, וכיצד ניתן להוציא לאור עוולות שנעשו, כדי שלא לתת פרס לנבל. אולם כל הדיבורים האלה צריכים להיעשות במסגרת ההלכה הצרופה – בהקפדה יתרה שלא לטשטש בין עובדות לבין פרשנות, בכוונה גדולה לשם שמיים ולא לשם ניצול מציאות המאפשרת "לסגור חשבון" עם מאן דהוא, בהתמקדות באפשרות התיקון של העוול וכדו'. בשעה שאין הדברים נעשים כך הרי שאנו נופלים בבור העמוק של הלבנת הפנים שטוב לו לאדם להפיל עצמו לכבשן של אש ולא להלבין פני חברו ברבים.
כחלק מ"אני לדודי ודודי לי" וכוננות מחדש של עצמנו לקראת השנה החדשה, אנו עצמנו זקוקים לשיקום של הלשון הרע הציבורי. הרבה לשונות רעות ומרושעות נאמרו נגדנו ואף אנו לא טמנו ידינו בצלחת ואמרנו דברים קשים ביותר על עם ישראל ועל מנהיגיו. את מה שהיה צריך לומר ואמיתי לומר לאור הכללים ההלכתיים האמורים אין אנו מבקשים לשוב ולתקן, אך את החריגות הגדולות שהיו בנו, ואת הדלטוריא על האומה אנו צריכים לשקם מחדש. לא כל דבר מותר לומר בשעה שעורכים מערכה ציבורית.
מעבר לכך, בשבועות האחרונות מתחלל שם שמיים ברבים באמירת לשון הרע שפורסמה בהיקפים גדולים על אחד מגדולי רבנינו – הרב שלמה אבינר הי"ו. פולמוסים הלכתיים היו ויהיו, ומותר לשלול שיטה הלכתית אחת ולאמץ אחרת. אין גם ביד מי שאינו מצוי בעניין לשפוט איזו דעה נכונה ואיזו לא, ואיני יודע לומר דבר על כך. אולם הכפשה הנעשית על ידי פרסום מחלוקת הלכתית ברבים בהלבנת פנים ובלשון הרע אין לה מקום כלל, והיא מביאה את חורבן התורה ולא את בניינה. קשה לתאר את סערת הנפש המעוררת התנהגות זו, ואת הכאב העמוק שמחוללת התנהגות זו בעולמם של תלמידי חכמים וביחס של הציבור אליהם. טהרת המשפחה ושמירתה לא התקדמה כי אם נסוגה אחור. ארור מכה רעהו בסתר חרתנו עם כניסתנו לארץ ישראל, וזהו הכלל שחייב להיות נר לרגלנו בכל שעה שאנו עוסקים בבניין הארץ והתורה, כדי שלא נביא על עצמנו את חורבננו.