שביתה ממלאכה שהיא חריגה, היא בדרך כלל פגיעה בכלכלה. הן בשל העובדה שמבטלה לא צומחת ברכה, והן משום שכל שביתה במשק המודרני שהוא מקיף ומורכב, נזקיה מרובים. וככל שהשביתה תהיה גדולה וממושכת, שכרה, אם אכן היא הניבה שכר, יוצא בהפסדה. משום ששביתה כזו מגדילה את תחלואי הכלכלה במשק, ושכר שניתן במשק שכלכלתו קלוקלת ואינפלציונית, ערכו הריאלי הוא מועט.
צורר היהודים, המן הרשע, כבר כלל בזמנו את הטיעון הכלכלי, כששכנע את אחשוורוש להסכים להשמיד את עמנו אשר ישב במלכות פרס ומדי. "ולמלך אין שוה להניחם. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלכה להביא אל גנזי המלך". "ואת דתי המלך אינם עושים, דמפקי לכולה שתא בשה"י פה"י (מגילה יג, ב). ופירש"י שם: "ואת דתי המלך אינם עושים, אונגריות ומסים וגוגליות וארנונות אינן נותנין. דמפקי ליה לשתא בשה"י פה"י. שבת היום, פסח היום, ואנו אסורים במלאכה". כלומר המן הסביר לאחשורוש, שקופת המלך לא תחסר בשל העדרם של היהודים, לאחר שהושמדו. כי בלאו הכי מדובר בעם של בטלנים, שמרבים להיבטל ממלאכה, בשל שבתותיהם וחגיהם המרובים, כך שהם אינם יצרנים ואינם משלמים מסים למלך. ואם בכל זאת, תיפגע קופת המלך בשל אובדנם, המן התחייב להכניס לקופת המלך עשרת אלפים ככר כסף.
נשק השביתה כזכות מקודשת של פועלים, ושמופעל בהיקף ובעצמה, לא מצאנוהו במשנה ובתלמוד. אולם ניצנים לשביתה מצאנו במקדש, כשבית גרמו שבתו מלאפות את לחם הפנים, כדי שיכפלו את שכרם. וכן בית אבטינס שבתו במקדש ממעשה הקטורת שהיו מומחים לעשייתה, עד שכפלו שכרם (יומא, לח, א). אבל השובתים לא מנעו ממעבידיהם במקדש, מלהביא עובדים מחליפים מאלכסנדריא שבמצרים.
ואמנם, לכאורה ניתן לומר שההלכה מכירה בשביתה כנשק, מכוח מנהג המדינה. במיוחד שחז"ל בענייני דיני הפועלים, השאירו הרבה חללים, בגלל השתנותם של דינים אלה ממקום למקום, ומזמן לזמן, והורו שהכל כמנהג המדינה. וכן דברי הירושלמי, יבמות, שמנהג מבטל הלכה, הוא בעיקר על דיני ממונות, במיוחד באותם תחומים שההלכה העדיפה להישאר לאקונית, ולהישען על מנהג המקום. ובמיוחד שמצינו בגמרא, ב"ב, ט, א. שחז"ל נתנו כוח לבעלי סקטורים מקצועיים לאכוף את הסכמותיהם ע"י קנסות, כוח שהוא מוקנה לריבון ולא ליחידים, ובלבד שאדם חשוב, דהיינו תלמיד חכם, יפקח על תקנותיהם.
אולם בתוספתא נאמר שבני העיר, להבדיל מהאיגודים המקצועיים, הם שקובעים את שכר האומנים. אף כי יש לומר, שההלכה הכירה גם בסמכות האיגודים המקצועיים, שהם רשאים להתנות שלא יישא וייתן שום אדם מהם, רק נציגם הנבחר לצורך כך, ולהטיל עונש על כל מי שמפר את הסכמתם. כך שהאיגוד המקצועי נושא ונותן על שכר הפועלים ועל זכויותיהם, ויש לו סמכויות להטיל סנקציות על חבר שמפר את הסכמות חברי האיגוד. ואם כן, לכאורה, בכלל זה, גם הסכמה לשבות. אולם המעיין בשו"ע, חו"מ, רלא, כח, יראה שהסכמות כאלה צריכות להתקבל במסגרת כל חברי האיגוד, ובתנאי שאין בהן נזק לאחרים.
כמו כן בהלכה יש דרישה שתקנות בני העיר וכן הסכמות חברי האיגוד המקצועי צריכות בקרה של אדם חשוב, שהוא חכם בתורה, ובעניין הנדון. ובקרה זו תבטיח את השקילות שיש בתקנות ובהסכמות, את האיזונים, ואת הביטחונות שלא ייגרמו נזקים לאחרים.
ואמנם פוסקי ההלכה של ימינו שדנו בענייני השביתה ראו בהן נשק הגנתי ולא התקפי. כלומר יותר לצורכי הגנה על זכויות מאשר לצורך התקפה כדי להשיג יותר ויותר זכויות. ורובם המכריע של פוסקי ההלכה אסרו שביתות שיש בהן סיכון קיומי בתחומי הביטחון והבריאות, ואסרו שביתות שיש בהן פגיעה רוחנית. דהיינו שביתה מלימוד תורה. רוב הפוסקים צידדו בכך שיעד השביתה צריך להיות בוררות חובה. כלומר שהמעביד והעובדים יחויבו לברר את הסכסוך ביניהם לבין עצמם, אצל בוררים מוסכמים, ולפעול בהתאם להחלטת הבוררים.
יש לציין כי בימינו הנסיבות השתנו, משום שהסתדרות העובדים נמנית בין המעבידים הגדולים במשק. כמו כן כל השבתה שמקיפה את כלל המשק, גורמת לנזקים אדירים במובן הכלכלי ופוגעת באזרחים רבים שהשביתה איננה משרתת אותם. וכמו כן יש בה בשביתה כזו, ניסיון להכתיב לממשלה ולחברי הכנסת היאך לחוקק את החוקים בניגוד לכללים הבסיסיים של הדמוקרטיה. וכן, לא תמיד השביתות נקיות ממגמות פוליטיות.
דומה, אפוא, כי עלינו לאמץ את גישת רוב הפוסקים, שיעד השביתה צריך להיות בוררות חובה. כמו כן, בענייני עבודה, עלינו להיות חכמים ולהצמיד למנגנוני החקיקה הממשלתיים וכן למנגנוני מקבלי ההחלטות בהסתדרות, גוף של חכמים יראי ה', ישרי דרך, שאינם קשורים לשום גוף פוליטי או לובי כלשהו, ואלה יהיו בבחינת ביקורת "אדם חשוב", שיבטיח מראש, שחוקי הממשלה והחלטות ההסתדרות יהיו מאוזנות ושקולות, מועילות ולא הרסניות. ושלום על ישראל.
** הרב רצון ערוסי - רב העיר קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל