לעלות קומה!

א. מאה שנות התחברות

לפני למעלה ממאתיים שנה החלו לנשב רוחות פרצים זרות בעמנו, למן תנועת ההשכלה דרך שאר התנועות הליברליות אשר שימשו בסיס לשיטה הכפרנית, השוללת את האמונה בתורה ובקב"ה המנהיג ומנהל את העולם.

תנועות אלו חייבו התייחסות מצד שלומי אמוני ישראל. עיקר הדילמה היתה סביב שאלת ההתחברות או ההתנתקות. כלומר, האם יש מקום לשיתוף פעולה בין אנשי אמונה לבין דרך הכפירה, או שיש להפריד בין הדרכים וללחום בכל עוז בכוחות המתנגדים.

מאמר "הדור", אשר נכתב ע"י מרן הרב קוק זצ"ל לפני כמאה שנה, מבוסס על ההתלבטות הזו, ובה מבקש הרב להכריע בין שתי הדרכים.

ואכן, הוא מכריע לצד ההתחברות, לשיתוף פעולה מתוך אמונה גדולה בכוחות החיוביים הגדולים הטמונים באנשי הכפירה.

הרב עורך ניתוח לכוחות הללו, וקובע שאין בהם רוע יסודי אלא בלבול דעת מתוך התקלות בתורה קטנה שאין בכוחה להשביע את נפשו החושבת של הדור.

על פי זה מוכרע הכיוון בו יש ללכת:

לבנות ולבסס את תורת ארץ ישראל, תורה של תחיה, תורה המשחררת ומתסיסה את כל הכוחות, בניגוד לתורת הכבישה של חו"ל.

הנחת היסוד היתה, שאם נרים תורה גדולה ומאירה, באופן טבעי ינהר הדור אחריה, יראה את המאור שבה, ומתוך כך יחבור לכוחות התורניים–אמונים, ויחד יבנה עולם חדש.

דרך זו הולכת ומקבלת משנה בירור באורות התחיה פיסקה יח': שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו. אומללים נהיה אם לא נדע לחבר את שלושת הכוחות הללו, כך כותב מרן הרב שם.

ואכן, הציונות הדתית בנתה עצמה על הדרך המאחדת ומחברת לאורך כל השנים, ממלחמת העולם הראשונה, דרך הקמת החטיבה הדתית בהסתדרות הציונית, ועד להקמת מדינת ישראל.

בשנים הראשונות צלחה דרך זו.

מדינת ישראל הוקמה, יסודות תורניים הוטמעו בחיי העם, בעיקר בנושאים פרטיים מעשיים, כמו מערכות הכשרות, שמירת שבת במקומות הציבוריים, צה"ל פעל מתוך התחשבות בחייל הדתי וכד'.

דרך זו היתה אמורה להוביל למגמת עליה מתמדת. הציבור הדתי העניק הרבה יחס חם למוסדות המדינה, תרם תרומתו בהתיישבות, בצבא ובמוסדות השלטון. ראינו ושמח ליבנו.

ב. התפנית: משלושה לשניים

המציאות בשטח, בעשרים השנים האחרונות, קיבלה מפנה לכיוון אחר.

בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל ראינו שלושה גושים: הגוש של מפלגות הפועלים, הגוש של המפלגות הלאומיות והגוש הדתי.

בשני העשורים האחרונים החל תהליך אשר הביא להיעלמותו של הגוש הלאומי. הוא התרחק מהדעות שהיו נחלתו בעבר, איבד את האידיאולוגיה הלאומית שאפיינה אותו, והלך ונבלע בפועל ע"י הגוש הפועלי ליברלי. חילוקי הדעות נתגמדו לשאלות אישיות פרטיות, משרות וכסאות.

בודאי נותרו רבים מהגוש הלאומי, אשר החזון מהעבר הוא נחלתם והרגש הלאומי בוער בקרבם. אולם הם מופיעים כפרטים שאין בכוחם ליצור גוש ציבורי.

מתוך שלשת הגושים אשר הקימו את מדינת ישראל, נותרו למעשה רק שניים:

האחד: הכוח החילוני, המנוכר לתורה, למצוות ולאמונה, וחזונו הוא להתחבר עם העמים אשר סביבנו, להיות חלק ממזרח תיכון חדש, לבטל את המחיצות שיש בין ישראל לבין האומות ולהגיע למעמד של "ככל הגויים בית ישראל".

והשני: הכוח המאמין בתורה ובמצוותיה, אשר האמונה בקב"ה היא המתווה את דרכו. דגלו הוא, לא להתערב בין האומות, לאמץ ולחזק את עם ישראל ככוח מוביל בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. חזון האמונה מהוה המשך לדרך ארוכה של אלפי שנים בה הולך עם ישראל, והוא נושא עיניו להתקיימות דברי הנביא: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים".

ג. תהליך הנסיגה

כאמור, בשני העשורים האחרונים ניתן להבחין בשינוי מגמה. התהליך בו גוש אחד הולך ודוחק את רגלי רעהו, בולט במספר מישורים:

א. בחינוך

אם בעבר היו שילובים של מסורת ישראל גם בחינוך הכללי, אט אט הלכו המוטיבים הללו ונעלמו מספרי הלימוד.

גם ערכי רוח כלליים, כדוגמת מוסר, יושר, נתינה לזולת, חסד וכד', הלכו ונעלמו מהנוף החינוכי.

הגוש הדתי הלך והתכנס בתוך עצמו, במוסדות החינוך המפוארים שלו. הגוש החילוני הלך והתרחק מכל נקודת קשר עם אמונה, מסורת, ערכים וכד'.

מערכת החינוך המנותקת הלכה והצמיחה דור שלם של בני נוער, אשר רוב מחשבתם ומרצם מושקעים בדאגה למעמד הפרטי שלהם, ומתוך כך גאתה האלימות בכל שדרות החברה, החל מאנשי הצווארון הלבן וכלה בפשיעה לכל סוגיה, רצח, גניבה ומעילה.

המשרד המופקד על חינוך בני הנעורים הפך את החינוך למערכת קפואה של ידיעות ולימודים, המגדלת "חמורים נושאי ספרים" ללא כל עמוד שידרה ערכי רוחני.

יפה הגדיר זאת אחד מאנשי קיבוצי הצפון: מדינת ישראל נחלקת לשתי קבוצות:

האחת – אזרחים הקמים כל בוקר עם דף משימות בידם.

והשניה – אזרחים הקמים כל בוקר ללא משימה מוגדרת.

הורים לנערים ונערות מדירים שינה מעיניהם בלילות שבת, ביודעם שהבן או הבת מבלים במקומות אשר ספק אם ישובו משם, אם מחמת מריבה שפרצה על דבר של מה בכך, אם מחמת נהיגה ראוותנית או מתוך שכרות.

ולעומתם, יושבים הורים אחרים, סביב שולחן השבת, בשיחה משפחתית קולחת עם שקט נפשי בלבם.

נגע הסמים הפך להיות נחלת ילדים בחינוך היסודי, ועמם גם המבוגרים, אנשי החברה הגבוהה.

בניסיון נואש להחיות את מערכת החינוך הכושלת, נבנה מגדל קלפים נוסח "ועדת דברת", אשר מאומה אין לו עם כל זיקה ערכית, וכולו מתרכז בתבניות, במשכורות ובהגדרות אחרות דוגמתן, כאילו יש בכוחם של אלו להחליף את נשמת החיים החסרה ולהקים לתחייה מערכת מנותקת.

ולמען הסר ספק: ארגוני המורים, החווים את השטח ומכירים את בעיותיו, עמדו מיד על האבסורד שבפתרון. מורים רבים, גם במערכת החינוך הכללי, עושים כמיטב יכולתם ומשקיעים רבות בניסיון להיטיב את החינוך.

אולם, תכניות הלימודים, הדרישות הטכניות הרבות ההולכות וגדלות, וממעל לכל, ריקון התכניות מכל תוכן ערכי-מוסרי, כל אלה אינם נותנים ביד המחנכים כלים נאותים לעבודה חינוכית אמיתית.

כל השתדלות של צוות מורים, גם המסור ביותר, תעלה חרס אם לא יבוא שידוד מערכות בהנהגה, במחלקות, בשינוי התוכניות והתכנים.

ב. מערכת המשפט

התנתקות הגוש הליברלי מקודשי ישראל באה לידי ביטוי בספינת הדגל: מערכת המשפט.

בזה אחר זה הננו עדים לתקנות-קלקלות והחלטות, השמות ללעג ולקלס הן את קודשי ישראל והן את המוסריות האנושית הטבעית.

נישואין של בני אותו מין, מתירנות ללא גבולות, סוטים למיניהם המקבלים גושפנקא מלומדת של הערכאות המשפטיות וכד',

כל אלו הנן נקודות ציון בדרך להפרדות והפיכת מחנה אחד לעוין, דורס ופוגעני במחנה האחר.

בעבר, היו תקוות לשלב בתוך פסקי בית המשפט את הלכות המשפט העברי. אולם, זה היה באותה תקופה בה עדיין היו שלושה מחנות, עם שיח ושיג בין איש לבין רעהו.

כיום, עם שינוי המגמה, אין כלל ערך לנסות ללכת לקראת שילוב.

בחודשים האחרונים נתגלה לעין כל קלונו של בית המשפט.

אנשים אידיאליסטיים, אשר מחו והפגינו למען אידיאליים של נצח, נזרקים בשפלות לבתי כלא לתקופות מעצר ארוכות שאין להן תקדים בשלטון דמוקרטי.

אינוס הדמוקרטיה בפרהסיא היא ההגדרה הנכונה למהלכי המערכת המשפטית.

ג. עובדות נוספות

1) בממשלה אין כלל ייצוג לגוש האמוני הערכי.

2) כתוצאה מזה, גם בכנסת אין כל כוח למחנה זה.

3) התקשורת מגויסת כולה לטובת מחנה אחד ונגד השני.

4) המשטרה, בחסות המערכת המשפטית, עוינת ונוקמת בגוש האמוני.

5) צבא העם, צה"ל היקר והחביב, עבר כולו סדרות של שטיפת מוח, והפך להיות צבא רובוטים וחיילי עופרת, שכל מה שיש להם לדקלם ולומר הוא, שהם ממלאים פקודות ושומרים על הדמוקרטיה. המערכת הצבאית גויסה לטובת ביצוע החלטות פוליטיות-אזרחיות.

(כידוע, הוראת הגירוש יצאה מבית מדרשו של אריאל שרון כפוליטיקאי. המערכת הצבאית התנגדה, נשיא ארצות הברית התנגד, עד שבלחץ פוליטי התיישרו כולם לפי הקו)

ד. עם הפנים לעתיד

מלומדים אנו כי "לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא".

אין אור, אלא זה הבא מתוך החושך.

ריבונו של עולם הביא אותנו לשבר עמוק בתוך עם ישראל, ואנו, אין לנו אלא להתבונן לראות מהי הדרך בה רוצה הוא שנלך.

כאמור, התפיסה של התחברות עם הכוחות השונים היתה נכונה בעבר, כי כאשר ישנם שלושה גושים, כל אחד זקוק למשנהו.

אולם, במעמד של שני גושים, כאשר האחד מאיים לרסק את השני, לא נותרת אלא דרך אחת: לעלות קומה!

אם עד כה חיפשנו את השותפות בכל דבר טוב, מעתה, הגיעה השעה שאנו נציב את המטרות הטובות, נקבע את סדר היום הלאומי, ונוביל את החברה הישראלית למהפך אמיתי.

ברור שבשלבים הראשונים של הדרך נתקל בהתנגדות עזה, אף סוף האמת לנצח.

אין כל ספק, שבסוף התהליך, יודו גם המתנגדים המושבעים, שאכן היה זה מהלך נכון ובריא.

אנו יודעים להגדיר היטב מה ברצוננו לראות בסוף הדרך.

"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגויים"

השאלה הנוקבת היא, כיצד לכבוש את היעד. אם נבנה כראוי את הדרך, נצא אליה, ובעז"ה נגיע למטרה.

ה. הנהגה ואחדות

לא בכדי חותם שמואל הנביא את ספר שופטים בפסוק:

"בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

שמואל, הוא אשר עושה את המהפך ומעביר את ישראל מתקופת השופטים לתקופת המלכים. לכן, מדגיש הוא את ההבדל בין שופט למלך.

שופט – דואג לסביבתו, לשבטו, לפתרון נקודתי לבעיות.

מלך – אחראי על הכלל כולו. כל מערכות השלטון נתונות תחתיו, כל השבטים תחת חסותו ומתוך כך שוקד הוא על טובתו של כל פרט מישראל.

דמוקרטיה, מטבעה, דומה להנהגת שופט, הואיל והנבחר מחויב לבוחריו יותר מאשר לכלל המדינה, ודרכו של עולם היא, שהמפלגה המובילה דואגת לאינטרסים שלה.

אבל, מצוות התורה היא להגיע למלכות ולא להישאר במעמד של שופט: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ" - הראשונה בהן היא, למנות מלך.

אמת, המעבר בין תקופת השופטים לתקופת המלכים היה מלווה בכאב גדול. שמואל הנביא מרגיש כי העם מואס בו כמנהיג, ואף הקב"ה מיצר עימו: לא אותך מאסו כי אם אותי.

המלך הראשון, שאול, אשר הרבה תקוות חברו יחדיו בהמלכתו, מאכזב, ודבר הנביא הוא: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך".

בזמן דוד מתחילה המלוכה להתייצב.

ואולם, גם הוא, באחרית ימיו, פוקד על שלמה בנו לסלק שניים מאויביו, את יואב בן צרויה ואת שמעי בן גרא, פן יפריעו למלכותו.

רק שלמה המלך משלים את המלוכה, "וישב שלמה על כסא ה'" (דברי הימים א' כט').

אין ספק שגם בתקופתנו, הגיע הרגע להתחיל בתנועה לקראת שינוי בסדר הנהגת המדינה.

מהו הכיוון אליו יש לחתור?

א. הנהגה

בראשונה יש לבנות הנהגה רחבה אשר תעמוד על בסיס מוסכם.

בשנים הללו, אשר ניתן להגדירן כ"תקופת שופטים", הורגלנו לחפש את השונה והמפריד בין חלקי העם.

ממשלה רעה לישראל הבליטה והמציפה במשך תקופות ארוכות את הנקודות השנויות במחלוקת, וכתוצאה מזה בא הניכור בין חלקי העם.

הנהגה מאוחדת אשר תשכיל להציב בראש הסולם את הנקודות אשר כולם שותפים בהן ושואפים לפתרונן היא אשר תוכל לאחות את הקרעים באומתנו.

עם זאת, הפער בחברה הישראלית הנו כה גדול, עד שכיום כמעט ולא ניתן להעמיד בסיס משותף ללא מחלוקת. גם הדעה הפשוטה והברורה ביותר, אם תצא ממחנה שלומי אמוני ישראל, מיד תביא לבליל של צעקות וקיתונות כנגדה, מבלי יכולת לבחון כל דבר לגופו.

לכן, אין מנוס מלבחור בדרך אחרת.

עד עתה הופנו כוחות רבים לצורך התחברות עם כל חלקי האומה.

מאחר וציבור גדול דחה ניסיונות אלו, עד כדי הסכמה לגירוש אחים מבתיהם ומנחלתם, אין מנוס מלצמצם את הפניית הכוחות כלפי חוץ, ולהתרכז מאוד בכינוס הכוחות פנימה.

המשמעות המעשית היא, לחבור בשלב ראשון בעיקר למחנה האמוני ולאגד בתוכו את הכוחות.

למרות הפערים גם במחנה זה, ניתן למצוא את המכנה המשותף של תורה ואמונה ולחבר בין הזרמים השונים.

במיוחד, כאשר יורדים לעולם המעשה, כדוגמת שדה החינוך, בו ניתן לעמוד על בסיס רחב, ועם זאת לאפשר דרכי ביטוי לדגשים שונים.

הצעירים, מכל הזרמים הללו, צמאים לשמוע תורה ברורה ומשנה סדורה, ודבר הקמתה של הנהגה מאוחדת יפתח להם פתח גדול להוציא את כוחם אל הפועל.

ב. אחריות וערכים

הורגלנו ליטול אחריות על עצמנו.

בנינו לנו מערכת חינוכית מצוינת. חיילינו מופנים למסגרות מיוחדות הדואגות לזכויות החיל הדתי וכו' וכו'.

לא נטלנו אחריות על החינוך והקידום של כל העם.

הפקרנו את מערכת החינוך הכללית, והיא נתונה בידיים אשר רוקנו אותה מערכים.

התייאשנו מלתקן את צה"ל, את הפגמים הקשים שבין חיילים לחיילות, בין קצינים לפַקוֹדים ופַקוֹדוֹת, הנחנו לנחשים ארסיים לטייל בלא מעצור במערכת הביטחון.

ובמילה אחת: הסתלקנו מאחריות!

הגיע הרגע להתפכח ולעלות קומה, לרתום את העגלה לכוחות הנכונים ולהוביל את המדינה.

אם מערכת החינוך הכללית הנוכחית מרוקנת מערכים, נבנה אנו מערכות מקבילות, לציבור שאינו שומר תורה ומצוות, כדי להביא אליו את ערכי היושר והמוסר הפשוטים, דרך ארץ שקדמה לתורה, את נקודת האמונה אשר בלעדיה לא יכול עם ישראל לדורותיו להתקיים, וגם בדורנו כן הוא.

ההנהגה אשר נבנה, בראשונה לעצמנו, לציבור האמוני התורני, היא תתברר, אט אט, קמעא קמעא, כהנהגה אשר כל ישראל חפצים בה.

אנו הולכים לתהליך ארוך – לחידוש פני החברה בישראל, תהליך אשר ימשך עוד שנים ארוכות.

לנו, הדרך ברורה, וכבר מתוך נקודת היציאה הננו רואים את האור שבסוף הדרך:

אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו!