א. קרוב לעשר שנים, מאז תחילת המשא ומתן על הסכמי אוסלו, אנו סובלים מטרור רצחני שאינו מבדיל בין נער ובין טף ונשים. הטרור הבזוי, הפועל בעיקר נגד אלו שאינם יכולים להלחם נגדו, מנסה לעטר את עצמו בכתר של מלחמת חירות. אך עמים שלחמו על עצמאותם כיוונו את עיקר מלחמתם נגד צבאות האויב המשעבד, ולא נגד חפים, שכל פשעם הוא אי יכולתם להגן על עצמם בשל נסיבות המקרה. בכל מלחמה נהרגו חפים מפשע, זקנים וטף, אך לא הייתה מלחמה שכוונה מראש נגד אלו כיעד אסטרטגי. הטרור אינו מלחמת חירות, הוא פשע שאינו ראוי לכפרה, ויעיד על כך גם הדם הרב של ערבים שנשפך בגסות, בהתעללות ובעינויים על ידי בני עמם, חברי כנופיות הטרור ותומכיהם.
הזעם על המוות ועל הנכות, על חורבן המשפחות ועל צער החברים היה גדול מנשוא. הוא נתלבה ככל שהתמשכה התגובה המאופקת של ממשלות ישראל מאז אוסלו וככל שנתרבו הסליחות והמחילות ואף ההצדקות העקיפות לרוצחים ולשולחיהם בממשלה, בארץ ובעולם. מה שהיה נכון במשך שמונה השנים הראשונות גדל והתעצם בשנתיים האחרונות, שאף הן נותרו עד ל'חומת מגן' ללא מענה הולם.
הזעם והתסכול הולידו את רעיון הנקם. כלל, יצר הנקמה הוא יצר טבעי, וכמו בכל יצר, יש בו בצד רעות חולות רבות גם צד כלשהו של בריאות נפשית. אך נקם שאינו נגד האשמים, אלא דווקא נגד מי שכל פשעם הוא, שאינם מסוגלים להתגונן, אינו כלול בשום פנים בסנגוריה זו.
ב. האפשרות, שכרגע, בעת ראשית החקירה, אינה יוצאת מגדר השערה בלבד, שישנם אנשים שומרי מצוות המזוהים במידה זו או אחרת עם פעילות כזו, מעלה כיווני מחשבה אידיאולוגיים נוספים לפורקן יצרים העשוי להסתתר מאחורי נקמה נגד חלשים מן הסוג הנזכר. שהרי מן הסתם, לא יעלה על הדעת שאדם המקפיד להניח כל יום תפילין מהודרות ייתן לפורקן יצרים סתמי לכוון את מעשיו בדיני נפשות החמורים. נבהיר את דברינו:
רבים וטובים מבין שומרי המצוות סומכים מראש על תחושתם האינטואיטיבית ועל רגשות הצדק הטבעי המפעמים בקרבם, ואומרים לעצמם בבירור, שלא ייתכן, שפגיעה מן הסוג הנזכר בנפשות טובה בעיני ה'. הם אינם זקוקים לצורך זה לראיות מן הכתובים או מן ההלכה. אך רבים וטובים אחרים רואים בהסתמכות על תחושות פנימיות פגיעה באמונה ובסמכות ההלכה, ובבקשם ראיות מן הכתובים הם עשויים ליטול מקראות כמו "לא תחיה כל נשמה" ו"תמחה את זכר עמלק" ולהצדיק בהם את אידיאולוגית ההרג של חסרי ההגנה שבין הערבים – לא באקראי ובמסגרת מלחמה עם אויב מוצהר, אלא כיעד ראשוני הנבחר לכך.
תקצר היריעה הנוכחית מלדון בכל הראיות לעניינו מן הפסוקים, הבאות להצדיק את דרך ההרג הזאת ולפרוך אותן. (1) אסתפק כאן בהבהרת שתי נקודות:
האחת – פסיקת הלכה על סמך ראיות מפסוקים בודדים, בלא שיש מאחוריה מסורת הלכתית ברורה, מסורת שעברה את עיניהם הבוחנות של חז"ל ושל הפוסקים לדורותיהם, הוא מעשה שכמוהו עשו הצדוקים בימי הבית השני, הקראים בימי הביניים, וכמוהו עושים הרפורמים ודומיהם היום בתחומים רבים בהלכה. כאשר פסיקת הלכה כזו נעשית בדיני נפשות, הדברים חמורים לעין ערוך. יש בהם הרס של כל מבנה ההלכה לדורותיה, וחלילה מלתת לכך יד! כל זאת מלבד הבעיה המצפונית והמוסרית שנידונה בקצרה לעיל.
השנייה – דומני שיש מקום לבקש מפוסקי הדור להבהיר לציבור את עמדתם על היחס שבין הפסוקים הנראים לכאורה מתירים דמם של ילדים, לבין ההלכות הנחוצות לנו היום בעניינים אלו, וזאת כדי למנוע מאנשים להיכשל במקראות אלו הלכה למעשה.
ג. מלבד העיסוק במוסר ובהלכה יש לעמוד גם על מידת הנזק שבמעשים אלו. הרבה ניתן לכתוב על כך. אסתפק בעניין אחד: כל מאבקנו לשלול בעיני העולם ובעיני עצמנו את הלגיטימיות של מעשי הטרור הערבי ושל מנהיגיו, עלול ליפול אם לא נשלול בנשימה אחת גם מעשים כאלו הנעשים על ידי אחינו ובני עמנו. אם חלילה ייפול מאבקנו זה, עלולה ליפול עמו רוח הלחימה ורוח העמידה בתלאות הטרור, שהן בסיס יכולתנו לנצח את האויב. נראה לי, שנזק זה גדול מכל תועלת שמישהו יכול להעלות על דעתו, שיש למעשים אלו.
ד. בעבר נעשו דברים חמורים, דוגמת ההרג במערת המכפלה, כנראה בשל ייאוש. אין רע מן הייאוש! לאנשים מסוימים היה נדמה, שהממשלה והממסד כולו מלאים לעג ואדישות לדמם הנשפך של תושבי יש"ע, ושוללים את זכותם לחיות באמונתם בשלום ובבטחה. ההרג במערה שידר ייאוש מן הדרך לנצח את הטרור הערבי, ששלט אז בחברון, בדרך נכונה וצודקת יותר. מעשים מסוג זה וחמורים ממנו הנעשים לאחר שהעם כולו התגייס למלחמת 'חומת מגן', גם אם מישהו משוכנע שניתן היה להילחם בטרור בדרך טובה יותר ותקיפה יותר, מהווים עלבון בלתי מוצדק מאין כמותו למאמציה הגדולים של מערכת הביטחון ושל כל המתגייסים לשרותה לומר לנו ולעולם כולו, שיש דרך לגיטימית להלחם בטרור הערבי, ושניתן לנצחו.
ה. עם כל הכעס על מה שכמעט קרה, יש לזכור שני דברים: א. אל נמהר לחרוץ דין בלא משפט. ניסיון העבר מוכיח, שהמתנה בהסקת מסקנות היא דבר נכון. ב. יש להודות לקב"ה על שנמנע הפיגוע, ועל כך שנמנע מותם של חפים מפשע. מהנחה שאולי העובדות שלפנינו עשויות להתגלות כנכונות, יש לזכור שההצלחה למנוע את הפיגוע אינה יתומה. כוחות הביטחון עשו כאן שירות טוב וחשוב לעם היהודי, למלחמה בטרור הערבי וגם לשמם הטוב של תושבי יש"ע, שהיה עלול להיפגע ללא תקנה וללא הצדקה אילו חלילה היה הפיגוע מצליח. יישר כוחם!.
ו. (עסקתי בכך בהרחבה במאמרי "עמלק" בתוך 'על דרך האבות' ביטאון היובל של מכללת הרצוג (עורכים: א' בזק ומ' מוניץ), אלון שבות תשס"א, עמ' 317-396, ובקצרה ב'מוסר, מלחמה וכיבוש' (עורך: י"צ רימון), אלון שבות תשנ"ד עמ' 19-30.)