הרהורי יד ושם

בשבוע שבעבר בקרתי במוזיאון יד ושם. בעקבות ביקור זה העליתי על הכתב כמה הרהורים על הזכרון שלנו ביחס לשואה: על אחריות, מפלצות ומוסר.

חדשות כיפה גלעד בארי 07/12/06 00:00 טז בכסלו התשסז

ביקרתי השבוע יחד עם חברים מהצבא ביד ושם. מצד אחד, העט, היד והרוח דורשים התייחסות. מצד שני, התחום הזה, תחום זכרון השואה, אפוף בלא מעט רגשנות - שעם היותה הכרחית מעצם העיסוק בעצבים החשופים, בכאב עצום - הרי שהיא לעיתים לא מאפשרת לנו לגעת בנקודת אחיזה של הבנה. יש שיאמרו שמדובר בתחום המופקע מתפיסה בשכל, מהבנה אנושית - "פלנטה אחרת". ייתכן והם צודקים. אבל כולם מסכימים על החיוב לזכור את השואה, כמאורע שלא ניתן להתעלם ממנו כיהודים וכבני אדם. ואני מסוגל לעשות זאת רק בכלים המצויים בידי כדי להתחבר לזיכרון זה - דרך נקודה של הבנה, תחושה של נגיעה בנקודה של אמת ומשמעות, אמת שנוגעת בי, ובאמצעות הפעולה הנקראת זיכרון מנסה להפוך להיות חלק מעולמי ומתודעתי.

ברצוני לחלוק איתכם מספר זכרונות מהביקור.

נושאי הלפיד

התחלנו את הביקור בעדות של ניצולת שואה. אוכל לספר כי היא מליטא, אך מעבר לזה אינני זוכר הרבה - כמה שברי סיפור, ואפילו לא את שמה או את גילה המדויק. אמנם, אני כן זוכר, שחרף גילה המתקדם היא הפתיעה מאוד בצלילותה, בזכרונה המדייק בפרטים, ובמסירות והחריצות בהן היא מוסרת את סיפורה בפעם המי-יודע-כמה.

זכורים לי מכל - המשפטים בהם היא חתמה את עדותה. היא דיברה על כך שבני דורה, דור ניצולי השואה הולך ומפנה את מקומו שעל במת העולם. במהלך השנים הקרובות, יעבור חיוב שימור זיכרון השואה, לראשונה באופן מלא, לידי אנשים שלא חוו על בשרם את מוראותיה. אנשים שרק זוכרים, ללא שהיו בגופם בגיא ההרגה.

האחריות הזאת נופלת עלינו. קודם יהיו בני הדור של הורינו, אבל אנחנו הבאים בתור.

זה התחבר לי יחד עם פטירתו בשבוע שעבר של גדול התורה הרב אליעזר ולדנברג (ראה אקטואלי משבוע קודם). פתאום התחדדה אצלי ההבנה, שנרצה או לא נרצה, בסופו של דבר, אנחנו בני דור הנכדים, נצטרך למלא את כל התפקידים בחברה שביצעו הורינו וסבינו - מדע, כלכלה, ביטחון, מנהיגות, זיכרון השואה. אמנם, לנו כאנשים דתיים, יש חובה נוספת ומיוחדת כלפי האמונה, התורה והמצוות. כדי לקיים חובה זו, אנחנו חייבים ללמוד ולהתעמק באלה. יש ללמוד כדי לדעת וללמוד כדי לעשות אבל לא פחות חשוב ללמוד כדי לחפש בקדחתנות את הרלוונטיות של התורה, את החיוניות שלה לחיי בן המאה ה-21 במדינת ישראל, את המאור שבה.

המפלצת שבנו

בערב כשחזרו מהעבודה, הם ניגנו מוצרט. הם קראו בסלון, אל מול האח המבוערת, את ספריהם של גדולי הפילוסופים והסופרים. הם הלכו לישון, וביום אחר כך הם קמו וחזרו לעבודה. איך מתיישבים שני הדברים?

רבים כבר עסקו בשאלה זו לפני. היו שאמרו שמדובר בדיבוק שלא מהעולם הזה, שיגעון שדבק בקבוצת אנשים למשך כמה שנים וגרם לתוצאות איומות. שוב אותה "פלנטה אחרת". גם כאן, קשה לי להסתפק בכך.

שמעתי פעם מהרב מוטי אלון (ראש ישיבת הכותל), שגם הוא איננו מאמין בכך שאלה שביצעו את הפשעים האלה היו בני אדם שונים מאיתנו. בשבילו, השואה מסמלת את התהומות אליהם יכול להדרדר האדם, כאשר הוא משלב את הנטיות השפלות שלו יחד עם אידאולוגיה אלימה. השואה חשפה את המפלצת הפוטנציאלית הקיימת בכל בן אנוש. גם בי.

ניתן כמובן לאבד את האמון ברוח ובתרבות האנושית. אני מעדיף לומר, כי הרוצחים אמנם עסקו ברוח ובאומנות, אך העיסוק ככל הנראה היה שטחי בלבד. היא סיפקה רגעים של התרוממות הנפש, התעלויות רוחניות רגעיות שלא סחפו אחריהן את שאר חלקי האישיות, לא עידנה את הזאב שבאדם.

זו ודאי איננה דרכה של תורה, וראוי להאריך על כך במקום אחר. בינתיים אסתפק במחשבה שעברה לי בראש שכאנשים הדתיים, השואפים להטמעת הרוח בחיינו - גם הרוח הקיימת בתרבות הכללית - אנחנו צריכים להיזהר מחוויות רוחניות שאינן נוגעות בחיים ובמוסר.

"במותם ציוו לנו את החיים" - את החיים הראויים. חיים העומדים בסימן תיקונם ועידונם של החיים, שעומדים בניגוד לדמותם המוסרית של רוצחינו.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן