עזבו לרגע את כל הבעד ונגד חוק הגיוס, כן חרדים לא חרדים, להשתתף בהפגנה או לא להשתתף. כל אלה שאלות חשובות ורציניות, אבל יש משהו שמתפספס בין ענני האבק של המאבק. בלי ששמנו לב, צה"ל שינה את תפקידו וקיבל שדרוג במעמדו. הוא כבר לא צבא ההגנה לישראל, ארגון שתפקידו לשמור על תושבי המדינה ולהילחם באויביה; לא, הוא הרבה יותר מזה. הוא הפך לקדוש, לטוטם, לערך מוחלט, לעגל זהב שכל מי שאינו כורע לו, אחת דתו.
למעשה, צה"ל כבר זכה לסגידה ופולחן בעבר, בימי הניצחונות והגאווה של הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים. "ישראל, בטח בצה"ל", הייתה אז הסיסמא. מפקדי הצבא וקציניו, אלופיו וגנרליו זכו להערצה כאלים עלי אדמות. הבועה המנופחת התנפצה בעקבות מלחמת יום כיפור, שקעה בבוץ הלבנוני ונרגמה באבני האינתיפאדה, כאשר במקביל תהליכי ייאוש וספקנות מבית מדרשו של השמאל החלו לחלחל בעם. תדמיתו של צה"ל כיום רחוקה מאד מהקדושה הנשגבת של העבר, והיא סופגת לא מעט הכפשות מבית ומחוץ. אבל כשמדובר במאבק בחרדים ובדתיים, הכל מותר. בעולם של פוסטמודרניזם ואובדן ערכים, נשלף לפתע ערך מוחלט מתחת לאדמה: שוויון בנטל! וכמו מילות קסם אחרות, כמו "גזענות" ו"הדרת נשים", קם העם מיד לרקד סביבו, מבלי לעצור ולתהות לרגע מאיפה בדיוק הגיע העגל הזה ומה משמעותו.
השירות הצבאי הפך להיות המדד הבלעדי, האולטימטיבי, לערכו של אזרח במדינה. מין פטישיזם פאשיסטי המודד את האדם לפי דרגתו הצבאית בלבד. כל שאר התחומים בטלים כעפרא דארעא. מידות טובות? חיי משפחה בריאים? איכות רוחנית? תורה ומסורת? תרומה לקהילה? הצחקתם אותנו. מעמדכם ייקבע לפי פרמטר אחד בלבד: שירותכם הצבאי. לא משנה אם קרבי או קריה, מטכ"ליסט או ג'ובניק. העיקר שתשרת - "תישא בנטל" - בדיוק כמו כולם, ולא חודש אחד פחות! ואם יש כמה מאות (!) בחורים למשל, שמשרתים רק חצי מהזמן - זה סקנדל ושערוריה, והם יהפכו מיד לאזרחים סוג ב'. כי אנחנו לא מדינה שיש לה מסורת וערכים, אקדמיה ותעשיה, כלכלה וחינוך - וגם צבא. אנחנו צבא, שמסביבו יש קצת מדינה, שתפקידה הוא "לשאת בנטל" שלו.
אז החרדים, כדרכם, הגיבו לקידוש הצבא באצבע משולשת, ואפשר להתווכח כמה שרוצים על עמדתם. אבל חלק מבני הציונות הדתית, נגועי תסביך הנחיתות הקדמון בפני יפי הבלורית והתואר, החלו לפתח כאבי בטן ורגשות אשמה. באמת, זה לא בסדר שאנחנו משרתים רק חצי מהזמן, וזה אמור לכאוב ולהיות אכפת לנו, רק מה, יש לנו תירוצים, כי נעבעך צריך גם ללמוד קצת תורה... אבל אנחנו כמובן מפצים על החיסרון הזה באחוזים הגבוהים של קרביים וקצינים הצומחים מבינינו, ונושאים בגאווה גם הם את הבלורית והתואר. במלים אחרות, אותם סרוגים מקבלים את הנחת היסוד לפיה הצבא הוא קודש קודשים ואין בלתו, ומתפתלים כדי להצדיק את חוצפתם לאמץ גם כמה ערכים נוספים במקביל, על חשבונו.
ודרישת ה"שוויון בנטל" הזו מגיעה לשיאים של אבסורד. כאילו שאם כמה מאות הסדרניקים ישרתו עוד כמה חודשים, זה יקצר או יקל במשהו את השירות של מישהו אחר. כאילו שהצבא נמצא בכל רגע ורגע בלחימה נואשת, שכל זוג ידיים אוחזות רובה עשוי להטות את הכף. גדוד המילואים שלי למשל, לא נקרא לבוא אל המלך ולתפוס תעסוקה מבצעית, מזה שלוש שנים לפחות... מה שנחוץ באמת, הוא שכמה שיותר אזרחים יהיו בעלי הכשרה צבאית, נכונים ליום פקודה ולמקרה הצורך. כמות השמירות ותורנויות המטבח שטוחן חייל ממוצע בסדיר, לא מעלה ולא מורידה לעניין זה, גם אם תוכפל פי שתיים.
שירות צבאי זה חשוב, וערך, ומצווה. אבל כל ערך יכול להפוך לעגל זהב ברגע שמוקנית לו בלעדיות, הדוחה מפניה את כל שאר הערכים. במקום לגמגם ולהתנצל, התגובה המתבקשת היא להפוך את השולחן כלפי המכפישים למיניהם, ולשאול אותם מה בדיוק הם תורמים לעם ישראל, מעבר לשירות הצבאי הכפוי עליהם. עם כל הכבוד לצה"ל, יש עוד כמה אידיאלים לא פחות חשובים, ואין לנו מה להתבייש בשילובים שאנו עושים. דסקית צבאית לא מהווה כרטיס כניסה בלעדי לגן עדן.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il