דרכה של תנועה כלשהי – צריך שתהיה מתוכננת היטב. יש להציב חזון גדול ומלהיב אשר אליו שואפים. לאחר מכן יש לקבוע מטרה מוגדרת. מתוכה נדרש לגזור יעדים, ועל פיהם יש לקבוע את המשימות המידיות. אם אין חזון – אין כיוון לפעולה. ניתן לעשות מעשים רבים וחשובים, אולם מהרה ייווצר מצב שבו "יורים לכל הכיוונים" בלא שיטתיות, ואז המעשים לא יעלו בקנה אחד ולא יובילו לשום מקום.
זהו מודל תיאורטי, המקובל כיום בתחום העסקי. המציאות – במיוחד כאשר מדובר בהתנהלות של ציבור גדול במשך תקופה ארוכה – מורכבת הרבה יותר, ולא תמיד מאירה פנים. לעתים קורה כי החזון, שמטבעו אינו מוגדר היטב, נעשה עמום ומרוחק עד שהוא מאבד את משמעותו ואת כוחו המלהיב והסוחף. על מטרה מוגדרת כבר קשה להסכים במצב כזה; ומתוך כך עולים חילוקי דעות קוטביים באשר להצבת היעדים. או אז, העשייה מתפזרת ומתפוררת לרסיסים קטנים וגדולים, אשר כל אחד מהם הוא טוב ויפה, אולם קשה לה להתחבר למסכת רציפה וברורה.
מתוך נקודת מבט זו ננסה להביט על הדרך בה בחר הקב"ה ליצור את התנועה הגדולה והמשמעותית ביותר בהיסטוריה העולמית – עם ישראל. "ויאמר ה' אל אברם: לך לך... אל הארץ אשר אראך". רוח א-להית גדולה מפעמת בלבבות ומוציאה 'צו תנועה': "לך לך"! המהלך לא מתחיל מהצבת חזון. קודם כל – משימה מעשית. "לך לך". צא מן הקיבעון. צא "מארצך וממולדתך ומבית אביך". ולאן תלך? אין יעד מוגדר. יש רק קריאת כיוון. "אל הארץ אשר אראך". זה הכיוון. כשתגיע ליעד, תדע שהגעת. בינתיים – לך קדימה! "לך לך" – עד אשר אראה לך כי זאת הארץ. "לך לך" – עד אשר "אראך" – אראה אותך, את סגולותיך ואת ייעודך, לעיני כל.
ומהו החזון אשר לאורו נלך? התשובה לכך באה רק לאחר מכן. "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה". כדרכו של חזון, הוא חסר הגדרה. המילים – גבוהות. המשמעות – עמומה. רק בספר דברים מבאר הקב"ה מה פירוש להיות "גוי גדול", כאשר הוא אומר: "ומי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו כה' א-להינו בכל קוראינו אליו (תפילה); ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת..." (תורה)". "גוי גדול" – הוא עם אשר הקב"ה נוכח בחייו ונמצא עמו בדו-שיח מתמיד. אנו פונים אליו בתפילתנו והוא קורא אלינו בתורתו אשר נתן לנו.
מעשה אבות – סימן לבנים. ציבור נוטל על עצמו משימה. הוא יוצא לדרך. בהתחלה הוא הולך לבד. "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'". אחר כך מצטרפים בודדים. "וילך אתו לוט". רק בשלב מאוחר יותר ניתן לשוב ולגייס קבוצות נוספות ומשאבים נוספים. "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו, ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן". החזון הגדול אשר לקראתו הולכים מתחיל לנצנץ רק תוך כדי תנועה. חולמים על "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", על "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", על "תורה ועבודה", על "תיקון עולם במלכות ש-די", על "מדינה יהודית", על מדינה שתהיה אור לגויים, על שיבת ציון, על גאולה ועל משיח. יש קריאת כיוון, אולם היעד – איננו ידוע בבירור. קשה מאד להגדיר איך אמורה להיראות מדינה יהודית על פי חזונה של הציונות הדתית. יש הרבה נסיונות. יש הרבה קריאות. יש הרבה עשייה תורנית ומדעית, התיישבותית ותרבותית. הכול – בחתירה אל היעד אשר נראה כי לא יתברר עד אשר נגיע אליו. אכן חלים עלינו דבריו של הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהם, לא ידע אדם איך יהיו – עד שיהיו!".
לא קלה היתה דרכו של אברהם אבינו בלכתו אל היעד הבלתי נודע. גם לא קלה היא דרכנו. את הכוח שאב אברהם מן הקריאה הא-להית הנצחית המהדהדת באוזניים בכל דור ודור: "לך לך... אל הארץ אשר אראך". יודע הוא כי כל הליכתו – בשליחות א-להית נעשית, ובהשגחה א-להית היא מלווה, אם בגלוי ואם בסתר. מכוח זה שאב אברהם תעצומות נפש גם בימים של "רעב בארץ", עד אשר נראה אליו הקב"ה שנית בין בית אל ובין העי ואמר לו: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם... כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם". ואברהם החרה-החזיק אחריו "ויבן שם מזבח לה'"; "ויקרא שם אברם בשם ה'".
* מאמר זה מוקדש לציונות הדתית על כל חבריה, פעיליה ומפעליה, לרגל "שבת הציונות הדתית".