על חטא שחטאנו לפניך...ובעיקר לפנינו:
- בבלי דעת - לא הפעלנו כל כך את הדעת וקיבלנו החלטות כלכליות חשובות בחיים שעיצבו את עתידינו ל 20 שנה קדימה.
- באונס - האשמנו את המדינה, את המיסים , את תרבות המערב ופטרנו את עצמינו באמירה "שאין מה לעשות וככה זה היום". מכרנו לעצמינו ש"היום זה לא מה שהיה פעם".
- בגלוי - נתנו משקל רב מידי למה שגלוי פיזית לאחרים מבחוץ, ופחות מידי משקל למה שקורה אצלינו בפנים.
- בדעת ובמרמה - נכנסנו לחובות כלכליים בעניים פקוחות וגם קצת רימינו את עצמינו שהיום? אין דרך אחרת!
- בהרהור הלב - הרהרנו והדלקנו את הלב בחשק גדול לקנייה הבאה שתתן לנו עוד קצת תחושת חיים.
- בוידוי פה - השווצנו (אבל בתחכום) בפני חברים על רכישות וטיולים לחו"ל ועל המבצע ה"שווה" האחרון, ובכך תרמנו לתעשיית ה"אני לא מספיק..." והגברנו את הלחץ החברתי המודע והלא מודע ל"יישר קו".
- בזדון - עשינו את הסעיף הנ"ל 'דווקא...'
- בחוזק יד - לקחנו מהעולם יותר ממה שאנחנו נותנים לו! (ולכן נמכרנו לעבדים. עבדי הזמן. הריצות והסטרס).
- בטומאת שפתיים - דיברנו כל הזמן רק על קניות ורכישות ומבצעים אחרונים. הפכנו את הצריכה המיותרת לשפה שלנו.
- ביצר הרע - יצרנו את הרע במו ידינו אבל התלוננו על החיים כאילו עדיין חסר לנו משהו.
- ביודעים ובלא יודעים- לא לקחנו אחריות על איזון בין מה אנו לוקחים מן העולם ומה אנו נותנים לו. העדפנו לא לדעת. לא הגדרנו ולא זיהינו מה מיותר בחיים שלנו. לא ענינו לעצמינו על השאלה " עד כמה זה מספיק לנו" . איך זה נראה ה"מספיק" הזה, ומתי זה בסדר לרדת מהרכבת.
- בכחש ובכזב - עבדנו על עצמינו שיש הוצאות ש"אין מה לעשות" היום זה חובה ואי אפשר בלי. למרות שהאורגניזם שנקרא אדם כבר אלפי שנים בעיקר צריך מיים אוויר נקי מזון וקורת גג כדי להתקיים (כמובן הגזמה לקיצוניות אחת) . אבל עדיין יצאנו לבלות ב"חדר בריחה" (200) ואז אכלנו המבורגר סביר ברשת "שווה" (89) ואז קנינו עוד זוג נעליים כי "זה הפינוק שלי, ככה אני, זה עושה לי טוב" (150), ושילמנו דלק וזמן חיים (50). (כמובן הגזמה לקיצוניות שנייה). ואח"כ נאנחנו והתלוננו על החיים ועל העולם שהם עמוסים וקשה והיום חייבים לרוץ ולפרפר.
פירוש אחר: עשינו חתונות מוגזמות ב 250,000 ש"ח (האכלנו 400 אורחים ב 800 פרגיות, נתנו להם לפני זה לאכול כמויות של אוכל בבופה -אפילו שביומיום אנחנו שבעים ממנה פלאפל - כי זה ה'סטנדרט היום'. לא נעים ומה נעשה) . השתמשנו בזה כתירוץ לעבוד קשה מידי והרבה מידי כי צריך הרי לחסוך לחתונות. שיעבדנו אנרגיית חיים שלא תחזור עבור פרגיות רבות ואמרנו לעצמינו ש"זה בכלל לא הפרגיות אלא זה הכיף שלנו ככה לפנק את האורחים , זה היום המיוחד שלנו, בשביל זה עבדנו וחסכנו, ככה זה השמחה". (כלומר "אני רוצה לחגוג עם אותם 400 אורחים שיוזמנו מחר לאותו אולם עם אותם 800 פרגיות"). - בלשון הרע- לא ידעתי פירושו.
- במראית העין - גלשנו שעות באתרים של קניות באינטרנט כאילו אנחנו מנהלי רכש בתאגיד והוספנו דלק להתמכרות, נכנסו לפייסבוק וביצענו (בתוך הראש כמובן) מדידות והשוואות מול העולם אפילו שפייסבוק מציג תמונת מציאות לא פיירית בכלל, שמוציאה אותנו בדרך כלל "לא מספיקים" ולא שווים דיינו מול ה"שאר" (מי אלו ה"שאר"?). כאילו שהעולם חילק לכל אחד בדיוק את אותם הקלפים במשחק של החיים.
- במזיד - הסכמנו לכתחילה להשתתף בפסטיבל החומריות והבורגנות ובכך תרמנו למעגל ה"עוד יותר" זה "יותר טוב". הסכמנו "להגדיל ב שקל תשעים" כי אפשר. ולא הבנו שיצרנו הרגל ודפוס שגורם לנו לצאת מ"נקודת המספיק" שלנו בחיים.
- בנשך ובמרבית - לקחנו הלוואות- בשביל צריכה חומרית (אשראי צרכני גרוע בשונה מאשראי עיסקי מושכל), במקום לטפל בסיפור ה"אין ברירה" בראש קודם כל. החלטנו לשעבד את העתיד וגם קצת את ההווה. חזרנו על הטעות הזו כמה פעמים. נתנו הלוואות - פימפמנו לציבור פירסומות להלוואות ברדיו ובטלויזיה על עוד חופשה על עוד רכב על עוד ביטוח מיותר (הפחדנו את הציבור היטב כדי למכור לו עוד ביטוח) , הקפדנו להשחיל את הציבור כל פעם לפי העונה והתקופה, למה? כי פשוט אפשר. (כלומר השקענו ים של כסף בפרסום כדי להלוות ים של כסף לים של אנשים שכבר חיים בחוב ובכך הגדלנו להם את השיעבוד וגמרנו להם על אנרגיית החיים שלהם) .
- בסתר- הסתרנו הוצאות קטנות מבן/בת הזוג או מהשותפים שלנו. לא פעלנו בשקיפות כלפיהם וכלפי עצמינו.
- בעינים רמות- הרמנו את העניים לרמות חיים צרכניות שהם מעבר למה ש'מספיק' לנו. אבל קיוונו להגיע לאותם רמות גם דרך "תפילה על הפרנסה" שתימכר (כתרומה כמובן) לכל המרבה. כי "מזונותיו של אדם קצובין מראש... (השנה) גם השנה"
- בפתחון פה - ידענו להתלונן על כל דבר חוץ מעל הבחירות שלנו שביצענו במו ידינו אבל אף אחד באמת לא הכריח אותנו.
- בצעדי רגליים- צעדנו לקניון G "כי שם ציווה השם את הברכה". הפכנו את זה לה'רגל'. הטבענו בתוכינו ובתוך ילדינו דפוסים של "מה נחשב הנאה".
- בקשיות עורף- התבאסנו קצת לקרוא את הפוסט הזה כי לא לכולנו הוא בא בטוב אך הקשינו עורפינו מול העיקרון הפשוט שלכל דבר יש מחיר והשלכות על החיים, על חינוך הילדים , ועל הזוגיות. ולפעמים לאורך זמן רב...
- ברכילות - בהפצת מבצעים בווצאפ משפחתי שיעודדו עוד קניות לעוד "מילה אחרונה" איזה מטפחת "שווה" ב 400 ש"ח כמובן רק מתוך חסד גדול שמא הגיסה תפספס את המבצע אחרת מי יודע איך יעברו עליה הימים הבאים? או "רק היום 5 זוגות נעליים ב TO GO ב100 שח" אפילו שעדיין יש לנו 2 רגליים... ועוד צריכה ועוד רכישות ועוד וקופונים במקום להפיץ בווצאפ המשפחתי הזדמנויות למתן ערך/יצירת הכנסה/גדילה כבני אדם. משהו שסוף סוף קצת יכניס במקום שרק יוציא.
- בשגגה - "שיגגת תלמוד עולה זדון" כך כתוב איפושהו בתלמוד. לא למדנו מהן זכויותינו וחובותינו מול החוק והמדינה. התעצלנו ללמוד מה מגיע לנו בדין ואיך אפשר למצות את זכויותינו המגיעות לנו, אין לנו מושג מה קורה איתנו בחיסכון הפנסיוני בקרנות השתלמות , בבנק. העדפנו להוציא דואר אחת לחודשיים. לא התעמקנו בתחומים שמשפיעים בפועל פיזית על אנרגיית החיים שלנו.
- בתמהון לבב - פירוש הרב פרופסור פנחס פלאי שמצאתי ברשת: "תמהון לבב" זה ביטוי לאובדן דרך כללי, תהייה ותעייה בדרכי החיים, ואובדן הזהות העצמית, מחלות טיפוסיות לבני דורנו. (קצת מרביץ אבל לא נגעתי).
אז איך כתוב בסוף הוידוי? "בין שגלויים לנו ובין שאינם גלויים לנו , הכל גלוי וצפוי לפניך , הנסתרות - לה' אלוקינו, והנגלות? לנו ולבנינו עד עולם..."
דמיינו לעצמכם עולם שבו כל האנשים אומרים בחיוך בשובעה ובשלוות הנפש: "מספיק לי, טוב לי , אני מלא אני לא צריך יותר, באמת"
אני מאחל לכולנו שנה טובה ומספיקה!