הימים הנוראים הקדימו לבוא השנה. חרדת הדין, תפילות ממושכות מעומק הלב, תשובה תפילה וצדקה החליפו את האווירה הרגילה של חופשת הלימודים.
אחינו הגיבורים, הצדיקים הטהורים תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, עמדו כחלוצים לפני המחנה הגדול ובעמידה איתנה ואמיצה אמרו בקול גדול: 'בשם אלקינו נדגול'.
העולם אומרים שכל זה היה לשווא, כל ההפגנות, השהיה בחום הכבד, הסרטים הכתומים, הפנים אל פנים, והעיקר אומץ הלב על אף כל הפצמרי"ם, והנה שוד ושבר הגוש נפל.
אם כל ההשתדלות הייתה בשביל להציל את הגוש אזי הכל נכשל, אבל האמת הפוכה בתכלית. מתברר כי המאבק על הגוש היה האמצעי בשביל לעורר ולחשוף את העוצמה האמונית הכבירה שנולדה ונחשפה עתה.
נערים ונערות מכל רחבי הארץ במקום ליהנות מהחופש הגדול, השקיעו את כל מרצם וזמנם בסרטים הכתומים, ובפנים אל פנים, בכניסה לגוש ובהפגנות המוניות. שום דבר לא שימח ולא העציב, לא עניין, ולא העסיק מלבד המאבק על ארץ ישראל, המאבק על זהותה של מדינתו מדינת ישראל. פתאום אין עייפות ציבורית, אין לאות, המונים רוצים לעשות, מבקשים לתרום, ליטול חלק בעשיית ההיסטוריה. ליבו של מי לא המה בשרשרת האנושית שחיברה את גוש קטיף עם המטרה, עם העיקר בית קודשנו שחרב. והידיים שחיברו את כל הלבבות לחטיבה ישראלית אחת הוסיפו לחבר את הלבבות בכמיהת הלב - "ד' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו".
בבת אחת ילדינו התבגרו, בחורינו דנו בסוגיות חמורות של היחס למדינה, גבולות המאבק, אהבת ישראל, ונאמנות לארץ ישראל וכדומה. בדליגה גדולה קפצו מדרגות ונזקקו לבירור אמוני עמוק וגדול שאנו עדיין בעיצומו.
הרב כותב בערפילי טוהר עמ' כז':
"בעקבתא דמשיחא, כל המתחבר בנטיית לבבו לתשועת ישראל הוא בעל נשמה של צדיק עליון, שאי אפשר למודדו במידה בינונית".
מי לא התחבר בשנה הזאת בנטיית לבבו לתשועת ישראל?
הייתה כאן התחברות אמונית עמוקה שהולידו נשמות של צדיקים עליונים.
העוול עצום, הפשע המוסרי נורא, השתיקה ולעיתים אף השמחה לאיד של אנשים מסוימים פשוט בלתי נתפסת, אולם עם כל זאת אל לנו להסיח את דעתנו מן הנקודה העיקרית – הרוח הכתומה ניצחה. רוחו של מלך המשיח נצבעה בכתום, ובנתה עוד קומה ועוד נדבך, לרף חדש שעומד בפתח.
"הכוח שנפגש ברוח" כינו חלק מהתושבים בגוש את המפגש עם החיילים והשוטרים. ובאמת בנגלה הכח ניצח אבל בנסתר הרוח היא שניצחה, ולבבות כולם כולל כולם בכו, והעיניים דמעו. הגדלות הנשגבת של התושבים שוויתרו על חלק גדול מהפיצויים, ואף הגיעו לבתי המלון עם מספר מזוודות ותו לא, הדהימה את כל עם ישראל - מה זה הדבר הזה הגדול מכסף, המתעלה מעל הרגע, והנשגב מהאגו?
אחינו תושבי הגוש, שהיו אנשים פרטיים בעלי ערכים, הפכו תוך מספר שעות לאנשים כלל ישראלים, חסרי בית, חסרי פרטיות. כל כולם קודש, נשמת האומה התגלתה דרכם.
ועתה עלינו לעיין ולהתבונן ברוח הגדולה הזאת ולהפיק ממנה את המרב בכדי לנצח במערכה הגדולה על צביונה היהודי של מדינת ישראל.
א. תרתי דסתרי?
כמה קולמוסים נשברו בדיון האם הערך של עם ישראל דוחה את הערך של ארץ ישראל, או שהאחרון גובר על הראשון, או שמא צריך למצוא פשרה באמצע?
כמה שדרנים ופרשנים לעת מצוא הזהירו והתריעו מפני המתנחלים הקיצונים?
והנה במסירות נפש מפליאה נוכחו הכל לדעת כי אין סתירה. מאה אחוז ארץ ישראל ומאה אחוז אהבת ישראל, בלי הרמת יד, אבל עם ויתור על הכיס. כמה קידוש ד'? איזו אידיאליסטיות יש לאחים שלנו? מאיפה כל העוצמה הזו?
המודל העמוק הזה מבגר אותנו, ומכוון אותנו לכתוב השלישי שאין בו סתירה בין הערכים הנראים סותרים. המורכבות המבלבלת שלנו הדתיים לאומיים, שיצרה מיקסים שונים בין דת לחיים, וביו ממלכתיות לנאמנות להלכה וכדומה, קיבלה עמוד שידרה ציבורי רחב היקף של "הכתוב השלישי המכריע ביניהם". לא כפשרה אלא כאידיאל.
ב. נצח ישראל
אחד מהשירים המושרים ביותר בכל המאבק היה – עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. המבט היה מבט של נצח, בפרספקטיבה של דורות, מחאה לדורות, והתנהלות הרבה מעבר לגובה האדם הפרטי.
זה לא היה רק שיר כפול מספר השרים כפול מסר הפעמים, אלא הייתה זו אמירה קיומית מוחשית. נצח ישראל וכלל ישראל חזרו למרכז הווייתנו.
שאל אחד השדרנים את גאולה כהן אם היא לא חושבת שהרבנים הוליכו שולל את המתיישבים באמונתם ותקוותם לביטול הגזרה שנתבדתה. ענתה לו גאולה, להפך זהו סודו של העם הזה. בכל דור יהודי אמר לבנו 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' הגם, שהבטחתו בשנה הקודמת להגיע לירושלים לא קוימה. האם הוא שיקר? זוהי התקווה שהיא כוחו של עם ישראל. עמים בלא סוד זה כלו ונעלמו, ואנחנו קמנו ונתעודד וחזרנו לירושלים. עכת"ד.
את הכח הזה עלינו להמשיך ולתרגם לסבלנות של ברזל – ואני אתנהלה לאיטי עד אשר אבוא אל אדני שעירה.
ג. אחווה
תושבי כפר מימון פתחו את הלב והבתים לכל הבאים בשעריהם, תושבי גוש קטיף יצאו בשיירות לעזרת אחיהם הנצורים בכפר מימון, אלפים הסתננו לעזרת אחיהם הגיבורים בגוש קטיף, ותושבי הערים שזוכים לארח את האחים שהובאו לבתי המלון מחפשים בסדקים ובחורים מה אפשר לתרום ולעזור. קהילה אחת גדולה שצריכה עתה גם לעזור ולסייע בכל שאפשר בשיקום מהיר של כל אחינו המגורשים, להחזיר להם את כבודם, את ממונם, ואת זכותם לחיי קהילה וחיים פרטיים. וגם להרחיב את תחושת הקהילה ורגש האחווה לכל עם ישראל, להגיע ללבבות של כל יהודי ויהודי וללב הציבורי גם יחד.
ד. אמונה–
עוצמות האמונה הם עיקר הפרי של מה שעבר עלינו. אסור לנו לאבד אותם. הגזירה לא בטלה, והניסיון גדול. עתה מתברר האם האמונה הייתה גם ללא תמורה, גם ללא תוצאות. פשוט אמונה טהורה לשם האמונה, כי זו האמת, כי זה עצם החיים שלנו. לא אמצעי אלא מהות ואומר חיינו.
האסון הגדול שפקד אותנו עלול להוליד משבר, ומשבר זה יחייב אותנו למדרגה אמונית עוד יותר גדולה, שתרפא את השבר. וכפי שכותב הרב באורות הקודש חלק א' (עמ' קמא): בפסקה הנקראת - "גילוי הרזים בדור האחרון": "לטהר את הלבבות, ולהעסיק את המוחות במחשבות נאצלות, שמקורן ברזי תורה, נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות. וירידה זו בעצמה, שהביאה את ההכרח ההשתמשות באמצעי נשגב זה, היא היא העליה".
ההעדר יוליד הוי-ה חדשה, והמשבר יחשל אמונה איתנה.
אמת, דווקא הציבור הדתי הלאומי עובר כל כך הרבה משברים, בכל החזיתות, כנראה שהכור האטומי לייצור האמונה מופקד באחריותנו. לימוד האמונה בישיבות הציוניות תופס מקום מרכזי, אמנם קטן הכמות אבל רב האיכות, עתה הוא הופך להיות מציאות חיים של ציבור, של אלפים ורבבות. והוא יוליד מדרגה משודרגת וחדשה.
ה. פנים אל פנים-
לפתע ברור לכולנו כי נגמרו הלבטים יוצאים למבצע פנים אל פנים. בענווה ובאהבה, ועם מוכנות לספוג לעיתים עלבונות. כעת עלינו לראות במהלך זה משימה מרכזית ארוכת טווח. לקבל ולתת, לשמוע ולהשמיע, להתחבר ולחבר את כל ישראל לאבינו שבשמים.
דווקא עתה שהלב נפתח, שעם ישראל כולו התחבר לרוח של הגוש, הגיעה השעה להכפיל ולשלש משימה זו.
מורי ורבותי אידיאליסטים היו גם ב"קום המדינה", אבל אז לא הייתה ברירה, או להילחם או לתת לעדת הזאבים לכלות את שארית הפליטה. הסכנה הייתה קיומית ומוחשית. היום יש טרור, אבל אין סכנה קיומית מוחשת, ויש ברירה, ניתן לחיות את החיים שלך ולצחוק או לבכות כל הדרך אל הבנק.
ולכן האידיאליסטיות היום היא לא עוד אידיאל של חול אלא אידיאל של קדושה. של למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער.
השרשרת האנושית חיברה את גוש קטיף לאידיאל שלו – לבית המקדש. האידיאל ממשיך כשהוא נדחף ברוח גבית חזקה ונחושה של רוחו של מלך המשיח הכתומה, ומרוח זו עוד נחזור לגוש קטיף ולכל השומרון, מכל עם ישראל והפעם לא מאין ברירה, אלא מרוח דוד מלכא משיחא.
תודה אחים אהובים חביבים תושבי גוש קטיף וצפון השומרון על שהובלתם אותנו. בע"ה ד' נעמוד לימינכם ונסייע בידכם וביחד כאיש אחד בלב אחד נעשה ונצליח ובשם אלקינו נדגול.