לנוער של גוש קטיף,
שלום רב!
מכתב השאלות שלכם נגע אל לבי. מאד רציתי להשיב מעמדה אישית, אנושית, פשוטה, ולא מעמדת הרב ואיש הציבור, אולם אינני יודע אם יש עוד ביכולתי לעשות זאת. אדם לא יכול כך סתם, באמצע החיים, להשיל מעצמו את תאריו ואת האופן שבו הוא מוכר בקהל. אך אנסה לעשות זאת, אחתום בשמי הפרטי, בלא התארים ושם המשפחה, לא כדי להסתיר עצמי, אלא כאמור, כדי לבטא את הכוונה להידבר מלב אל לב, כדבר איש אל רעהו.
מכיוון שאני סבור שיש פרקים בתולדות חיי שהם חשובים לעניין שאנו עוסקים בו, אציג את עצמי תחילה.
בילדותי לא הכרתי את המושג סבא וסבתא: כל ארבעת סבי וסבתותיי נרצחו על אדמת אירופה. אבי נולד לפני מלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם הראשונה נמלט כילד עם הוריו ונדד בערים שונות עד אחרי המלחמה. כששבו לעירם – הכל היה חרב ונצרכו לבנות הכל מחדש. במלחמת העולם השניה היה חייל בצבא הרוסי, אחריה חזר שוב לעירו וגילה שכל משפחתו נרצחה. הוא היה מדריך בתנועה חלוצית ועלה עם חניכיו לארץ. הוא נתפס והוגלה לקפריסין, וכשהגיע בסוף לארץ גויס לצה"ל, למלחמת השחרור. כל ימיו היה שייך למערכת הביטחון. הוא היה שותף למערכת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. אמי תבדל לחיים ארוכים, לא הכירה את אביה, כי הוא נרצח על ידי שודדים ביער בהיותה כבת שנה. אמה – סבתי, נאלצה לגדל את היתומים תוך שהיא גם מפרנסת יחידה בימים שבהם לא היה ביטוח לאומי והשלמת הכנסה. הסבתא, כאמור, נרצחה בשואה. אמי גלתה לבדה ממחנה למחנה, והשתחררה בסיום המלחמה בברגן-בלזן. היא עלתה לארץ כנערה בודדה, וזכתה לבנות ולהבנות בה.
אני עצמי זוכר את ימי הכוננות לפני מלחמת ששת הימים. השכן מלמעלה, שהיה אז בכתה ו' וגדול ממני בשלש שנים תמימות, כך שנראה בעיני כזקן ורגיל, הסביר לי – בשם הוריו – שהפעם זה יהיה הסוף. המר. בתל אביב, עיר מגורי, הכינו אז מקום לרבבות קברים, ואני האמנתי לשכן המומחה מכתה ו', שדיבר בסמכותיות מרובה על אבדננו הקרוב. במלחמת יום הכיפורים הייתי כבר בוגר יותר, ואף בטוח יותר בכוחו של צה"ל, אחרי ההישג המופלא של מלחמת ששת הימים. אבל ביום השלישי למלחמה חזר אבי, שעבד אז יומם ולילה במשרד הביטחון, וסיפר – בלחש שלא אשמע – אבל שמעתי – שמשה דיין, שר הביטחון המהולל, שרוי באווירה קשה מאד ואמר שאנחנו עומדים בפני "חורבן הבית השלישי". אחיה של אחת מהבנות בשבט שלי, לוחם גולני שהיה באחד המוצבים על שפת התעלה, נעדר מהיום הראשון במלחמה, והיינו מלווים אותה כשהלכה לאולם קולנוע, אליו הזמינו את קרובי הנעדרים לצפות בסרטי תעמולה מצריים – אולי תזהה את אחיה בין השבויים. האח לא נמצא עד היום הזה.
המלחמה שבה השתתפתי לראשונה כחייל הייתה מלחמת של"ג. סיפרו לנו שאנחנו נכנסים ל"טיול" קצר במדינה השכנה. בתפקידי כחובש פגשתי את ההיבטים הלא נעימים של ה"טיול" הזה. איבדתי שם כמה מחברי הטובים. בהמשך התברר שהטיול הזה הפך להתבוססות בבוץ העמוק של לבנון במשך כמה שנים קשות.
הייתי מנהל בית ספר גדול לבנים בירושלים בשנים האחרונות של שהותנו בלבנון. כשאני מהלך בין המצבות של הר הרצל, באיזור שבו טמונים חללי השנים הללו, אני מפתיע את עצמי ואת ילדי כל שנה מחדש, ביום הזיכרון, כשמתברר מה רבים הם הבוגרים של בית ספרנו שליוויתי שם למנוחת עולמים. לחלקם ספדתי, לאחרים השתתפתי בכתיבת מאמר לספר זיכרון. כולם שמורים היטב בזיכרוני.
כמחנך ומנהל, ראש בית מדרש ומורה באקדמיה, ביקרתי פצועים, ניחמתי אבלים, קיימתי שיחות רבות עם תלמידים ותלמידות, בגילאים שונים, צעירים ומבוגרים. בין היתר, גם בימי פיגועים בהם הורים ירושלמים לא הרשו לילדיהם לצאת למרכז העיר או לנסוע באוטובוסים. בימים שחברים שלהם, או מדריכים שלהם, או חניכים שלהם – אבדו להם בפיגועים או במלחמה.
בגלל כל זה, אני חייב לומר כל שבת תפילה לשלום המדינה ולשלומם וביטחונם של חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון. ובגלל כל זה, אני לא יכול שלא לומר בצמוד לכך "אב הרחמים ברחמיו העצומים(!) הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם... וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך", ומסיים: "על כן ירים ראש". וכן ביום העצמאות: אני חייב לומר ורוצה לומר הלל בלב שלם ובשמחה מלאה, כשאני חושב על מסלול החיים של סבותי והורי, מבלי שתהיה בכך סתירה לקיו