מטרת המאבק והדרך להגשמתו

תמיד תהיתי כיצד יתכן לטהר את השרץ בק"נ טעמים ובכל זאת השרץ יישאר שרץ וטמא. עד שבאו רבים וטובים ובק"נ מאמרים ניסו לטהר את שרץ ה'התנתקות'. עוד ניגע בשאלת הסרבנות בצבא, אלא שעל הפרק גבולות המאבק האזרחי. גבולות, שאם נשמע לאותם רבנים וטובים, משמעם שמותר להיאבק ובתנאי שלא נצליח.

הגיונו הפשוט של כל יהודי ציוני (דתי או לא) אומר לו שתוכניתו של ראש הממשלה וחבר מרעיו היא תוכנית שחובה ומצווה לסכל. בזאת מודים, כך נראה, גם הכותבים. החשש העולה מדבריהם, שמא יחד עם סיכול התוכנית תסוכל הריבונות של מדינת ישראל, אין לו על מה לסמוך. לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה מתגלה חוק בלתי אכיף בספר החוקים, לא תהיה זו הפעם הראשונה שצה"ל יכשל בבצוע משימה (אוי לאותה משימה). אין לנו מלחמה לא במדינה ולא במוסדותיה. יש לנו מאבק עיקש למען המדינה וכנגד מהלכים של קבוצת פוליטיקאים המפעילים את מוסדות המדינה בצורה צינית לטובת... לטובת מה בעצם ?

הבה נזכיר למי ששכח. על מה אנחנו מוחים ?

על תוכנית אווילית שמסכנת את המדינה ואזרחיה ? על תוכנית שהתקבלה בהתנהלות כה 'מסריחה' מבחינה דמוקרטית ? על תוכנית הכוללת גירוש אלפי יהודים מבתיהם על לא עוול בכפם והפקרת רבבות אחרים לטרור ? על רמיסת האמנה הבלתי כתובה שבין הבוחר ונבחריו ? על ראש ממשלה שעבר כל כך הרבה קווים אדומים ? על הפעלת הצבא נגד אזרחים ? ואולי כל הדברים יחד ?

ומהי מטרת המאבק ?

האומנם מנסה הימין לבטל את הגזרה על ידי הכנעת הממשלה ? וכי למהפכה פנינו ? יותר מפעם אחת הוזכר ודובר על 'חזרה אל העם'. משאל עם הוא הפתרון הפחות טוב במשטר שלנו, עדיף לחזור אל העם בבחירות כלליות. הסירוב של השמאל לחזור אל העם ודבקותו בסקרים ('פרס מוביל בסקרים') מחזקת שבעתיים את התחושה של גניבת המדינה.

הניצחון במאבק ממנו חוששים הכותבים ורבים אחרים, איננו סוף פסוק כלל, הוא בסך הכל החזרת הדיון למישור הפוליטי המקובל. ולמרות ביטחוננו בשכל הישר של עם ישראל, אין שום ודאות שמשאל עם או בחירות יביאו לתוצאה נוחה לנו. גרוע מזה. גם ניצחון במשאל עם או בבחירות איננו אומר שהשמאל לא ינסה לחזור על התרגיל בדרך אחרת בזמן מן הזמנים. התקווה היא שבעתיד נוכל להתמודד עם התוכניות המסוכנות הללו בדרכים המקובלות ושיריבנו הפוליטיים יזהרו שבעתיים משימוש בטכסיסים פסולים (ומן הראוי שאף אנו נלמד להימנע מכך).

השאלה אם ראוי לסרב לפקודה היא בעיתית מאד ושונה במקצת. כאמור, לדעתי מקור הכוח של ההתנגדות לגירוש הוא המאבק האזרחי. אולם אי אפשר להתחמק מהשאלה המנסרת בחלל עולמנו. התשובה תלויה במידת השחור שרואה האדם בדגל המתנוסס מעל הפקודה. אלא שעל הציר שבין 'אני מציית' ובין 'אני מסרב' ישנו גם 'אני לא מסוגל'. אכן יש רבנים שרמזו על כיון זה ולא הורו על סירוב פקודה ממש. לגישה זו שותפה כמדומה גם ההנהגה הפוליטית של הימין ושל הציונות הדתית. מה שמפליא אותי הוא שרבנים חשובים לא חשו להבעת דעה שאין בה מעשה. כמה מהקוראים לסירוב עלולים למצוא עצמם בכלא בגלל הסירוב המומלץ ? כמה מבין תומכי הציות ימצאו עצמם גוררים גברים, נשים וטף באמצע חודש אב ?

הלא בכגון דא, מה לנו ולהצהרות ? מעשה רב טוב מאלף מילים, פסקים ומגילות מנומקות להפליא. מאז התחלתי ללמוד הלכה, למדתי שלפעמים במקום לשאול 'הרב, מה עלי לעשות', עדיף לשאול 'מה היה הרב עושה במצב כזה וכזה'. הרבה פעמים הרבנים פוסקים אחרת לעצמם ולצאן מרעיתם. לרוב זה מפני שאין ברצונם לכוף את החומרות שלהם על הציבור, אלא שכאן, כל חומרא באה לידי קולא אם מאמצים את השקפת היריב ולכן, ראוי לדעתי לעמת את הפוסקים עם תשובתם.

אולם משום מה, יותר קל לי לדמיין את תומכי הסירוב יושבים בכלא מאשר את תומכי הציות מגרשים משפחה מביתה. אינני מסוגל לתאר לעצמי את ידיו של הרב פלוני אוחזות בכח בידיו של בעל הבית וגוררות אותו מביתו. ואכן נראה שהרב ביק מודה במקצת במאמרו מאתר ה VBM(כשהוא על גבול הסתירה הפנימית):

" קשה לי לדמיין את עצמי גורר בכוח יהודי המתנגד לעקירתו מאדמתו. ובכל זאת, בלי לוותר על המחויבות למוסר וטובת כל יהודי ויהודי, יש לנסות לקיים את המשימה, בצורה הטובה ביותר."

וכמותו מצוטט מו"ר הרב מדן (בראיון ל'הארץ'):

"אני אומר זאת בפירוש: סירוב פקודה לא מקובל עלי. לא מקובל עלי לחלוטין. אבל כששואלים אותי אם אני הייתי מסוגל לעשות את הדברים האיומים האלה אני אומר שאני לא יודע אם הייתי מסוגל.."

עולה מעל הנ"ל, שאף על פי שיש החלטת ממשלה, ויש חוק בכנסת (שלא עוסק דרך אגב בעצם ההחלטה אלא רק בהיבטים המעשיים של מימושה) ואפילו בג"ץ לא התערב למנוע את חילול הצדק, הרי שגם מי שסובר שאל לו לחייל לסרב להשתתף במעשה, אין בכך בכדי למנוע מאזרחים לנסות ולהשפיע בדרך בלתי אלימה על היכולת של השלטון לאכוף החלטות בעיתיות.