השורות הבאות מיועדות גם למבוגרים אבל בעיקר לנוער. אני חורג אולי מכללי הפרסום אבל אני מבקש שכל מי שיש לו קשר לנוער ובמיוחד עם נוער מתלבט או מבולבל בימים אלה - אשמח אם יביא את הדברים הבאים בפניו.
ועוד בקשה אחת: מי שהמציאות בעיניו היא ברורה ואינו רוצה או אינו מסוגל לראות אפשרות אחרת - יש מאמרים טובים יותר...
התקופה האחרונה מלאה בעבור רבים מאיתנו בסימני שאלה. מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון בוודאי חשים זאת יותר חזק מכולנו. אנחנו מתפללים ומקווים שעם ישראל לא ייאלץ את עצמו ואותנו לתת לידי אוייבנו חבלי ארץ. אבל מה יקרה בסוף - לאלוקים פתרונים.
גם אתם הנוער שלנו חלק מכל זה. חלקכם שותף למאמץ המאסיבי לפעול כנגד ההתנתקות או למען ההתחברות. חלקכם מעט פאסיבי, אבל רובכם, כך אני חושב, מעט מבולבל.
האם מדינת ישראל של היום היא עדיין ראשית צמיחת גאולתינו? האם עלינו לקבל את דינא דמלכות?
האם אנחנו רואים את עצמינו כמיעוט שחובה עליו לכפות את דעתו על העם בכדי שלא נגיע לסכנות?
או שמא אנחנו סבורים שאנחנו הרוב והשלטון הוא המסכן אותנו ולכן עלינו לפעול בכל מחיר למען שינוי הגזירה? ואולי בכלל אנחנו הטועים וראש הממשלה צודק?
ושאלת השאלות: ומה יקרה אם חלילה וחס תצא התכנית לפועל?
יש שיגידו לכם שהעלאת שאלות כאלה ודיון אמיתי עליהן הוא גורם מחליש. אני חושב שאנחנו חייבים להיות מוכנים להתמודד עם שאלות אמיתיות שיש לכם ולכולנו לשאול. השאלות האלה הן אגב רק מראה נהדרת של מחשבות ליבם של המבוגרים מאיתנו... כל טאטוא של השאלות האמיתיות והקשות רק מזיק.
יש שיאמרו "אנחנו במאבק וכל דיון על האפשרות שנפסיד[1] מחלישה". נכון. אכן ביחס לצד המעשי של המאבק איננו רואים כרגע את האפשרות הזאת ואיננו מאמינים שנפסיד.
הדברים האמורים כאן מתייחסים רק להיבט אחד של השאלה: ההיבט האמוני!
האם יישום התכנית משפיע במשהו על האמונה שלנו בבורא עולם? ובעצמינו? בדרך בה אנו הולכים? בצדקת המאבק אותנו אנחנו מובילים? ובעם ישראל?
בהיבט האמוני אין מאבק ואין יריבים. היחיד מולו אנחנו מתמודדים הוא ריבונו של עולם ואזנו קשובה לכל שאלה - תהא קשה אשר תהא. אין התחייבות לתשובות ואפילו מיקוד לחומר הנלמד אין בהכרח. אבל יש אוזן קשבת השומעת כל תפילה, אוספת כל דמעה, חורטת מתחת לכסא הכבוד כל מאמץ למען ארץ ישראל, העם והתורה. וכל שאלה, קשה ככל שתהא - שייכת.
לכן, אנחנו חייבים לזכור כולנו כי אין לשאלות הקשות הללו שום קשר עם משברים או נפילות אישיות או אמוניות. כל הדיבורים בזמן האחרון על המשברים שיווצרו בציונות הדתית, ובפרט בקרב הנוער הם שטויות. אתם חזקים ואנחנו ביחד איתכם. עברנו מספיק בהיסטוריה של עם ישראל וכבר בגרנו מידי בשביל לטעות שמשברים (קשים ככל שיהיו) יגרמו לנו ליפול. יש בנו חוסן פנימי שיעמוד בעז"ה מול כל משבר והוא איננו תלוי באירועים החולפים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה גם כשהוא נמצא בואדי מסוכן שכל טעות בו עלולה להיות קריטית.
בצד המאבק המעשי והרצון החזק להתחבר לעם ישראל קיים מאבק רוחני. המאבק הזה הוא אולי המכריע יותר משום שהוא מאבק על רוחינו הפנימית. היא לא תיפול. יש בנו אמונה והיא תנצח! היא תנצח בכל מקרה גם אם במציאות ייראה חלילה לעיני זרים שהפסדנו. אנחנו פועלים למען המטרה שנראית לנו נכונה ואמיתית אבל גם אם לא נשיג אותה אנחנו לא מתייאשים. למה? כי יש מנהיג לעולם. והוא תמיד תמיד בצד שלנו. (שלנו היהודים, שלנו המאמינים...).
אני מקווה שנצליח במהלך שאנחנו מאמינים בו, אני מקווה שנוכל לשמוח בכך שהכיוון שהלכנו בו היה אכן גם כוונתו של בורא עולם. אבל גם אם לא - זה לא משפיע בכלל ולפחות לא מחליש את האמונה שלנו. למה? למה לא? מישהו הבטיח לנו פעם שלבורא עולם יש רק דרך אחת להנהיג את עולמו וזו הדרך שלנו?
לכן משברים הם לא בסדר היום שלנו ואנחנו לא מחכים להם ולא מתכוננים להם. אם יש מישהו פרטי שזקוק לחיזוק ולעזרה, ניתן אותה בשמחה אבל כולנו ובעיקר אתם, הנוער שלנו, לא מחכים לשום משבר. מכל מציאות שלא תהיה נצא כולנו מחוזקים ומאמינים. מכל מצב שלא נגיע אנחנו יודעים לקום ולהמשיך.
ואם יוּתָר לי בעניותי אפנה את הדברים גם לאחינו המתיישבים. ישנה עשייה רבה וחיובית למען ההתיישבות האדירה הזו שאתם השליחים המעשיים שלה על האדמה. אנחנו מקווים ומתפללים שכולנו נוכל לשמוח שהקב"ה יצליח את ידינו. אבל אני רוצה להאמין שגם אם חלילה יהיה אחרת, אתם חזקים וכל התדמית החלשלושה והשבירה הזאת שבה מציירים אתכם היא רק פרי דמיונם של מספר אנשים המעונינים לצייר את המציאות כפי שהיא נראית להם מהמקום שבו הם יושבים ולא האמת לאמיתה...
כשחשבתי על הדברים שנכתבו לעיל עלו בי דבריו של הרב אלון על נחשון וקסמן הי"ד (ההדגשה שלי).
********
"שאלו אותי" אומר אבא "התפללו כל כך הרבה ולא קיבלו תשובה. ואני אומר" כך הוא אומר לי, "קיבלתי תשובה, התשובה היתה לא! ולאבא - מותר לענות גם לא!"...
יש לי רק בקשה קטנה אחת. תבקש שם לפני כסא הכבוד, שיפסיקו לבחון אותנו במבחנים כאלה של אמונה ואחדות. תבקש שם, שהשבוע הזה יהיה שיעורי הבית האחרונים שלנו. הבנו. תבקש שם, שיהיה לנו כח למצוא את הנקודה הפנימית המאחדת את כולנו תמיד, כמו השבוע...
גם האלוקים ניסה את אברהם, גם אם הפעם לא זכינו לקבל את הקול של מלאך ה' מן השמים שאומר "אל תשלח ידך אל הנער". כמה חיכינו לקול הזה. אבל אנחנו נמשיך להתפלל, נמשיך להאמין ביתר שאת, ביתר עוז...
********
נכון, אנחנו מקוים ומתפללים שיברך הקב"ה את מעשי ידינו ונצליח. אבל אין לנו הבטחה (לא ממנו בכל אופן) שזה גם מה שיקרה.
אמרתי שהדברים עלולים להיות מורכבים. קשה קצת לתפוס כיצד אנחנו פועלים בשיא המרץ למען הדבר שבו אנחנו מאמינים בלי פקפוקים, ובד בבד מתפללים לקב"ה שיברך את מעשינו ומשאירים סימן שאלה אם זה רצונו יתברך[2]. אבל אלה כל חייו של יהודי מאמין הוא זורע ובוכה ומקווה שהקב"ה יצליח דרכו ויקצור ברינה...
הדברים מתחברים בצורה משלימה לדברים שנכתבו במאמר "כשאתה רוצה התנתקות – מי יסרב?"
על כדאי אולי לקרוא אותם במקביל.
מי שיוכל לפרסם, מי שמעונין להגיב ולחזק, אף מי שחולק ויש לו ביקורת בונה - אני אשמח.
ובעיקר - אם נתחזק - אני מאד אשמח ואשמח גם לשמוע על כך.
[1] כמובן שהמושגים של מאבק, נצחון והפסד הוא מושאלים בלבד. אנחנו מאמינים שלא משנה מה יקרה במצב כזה אין מנצחים. כשיהודים עשויים להתעמת עם יהודים – אין מנצחים.
[2] קשה בעיני עוד יותר האפשרויות האחרות: זו הסוברת שאנחנו יודעים בוודאות מה רצונו ולכן אין שום תקלות. או לחילופין זו הסוברת שאין לנו דרך לידע את רצונו – לכן גם אין טעם לנסות...