לפני שנים, נתבקש אחד מהרבנים המשפיעים ביותר בציונות הדתית לענות על השאלה: מה עושים כשטובת עם ישראל מתנגשת עם טובת ארץ ישראל? מה עדיף ומה קודם? תשובתו הייתה שאין אפשרות להתנגשות כזאת, כי עם ישראל וארץ ישראל הם אחדות אחת.
התשובה הזאת הייתה כמובן לא מן העולם הזה, שכל כולו הוא מציאות של פירוד לעומת האחדות האידיאלית. וכי אין דין ורחמים אחדות אחת, ואילו אנו כאן בארץ מתמודדים תמיד בסתירות ביניהם למרות שבמרומים נעשה ביניהם שלום? "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" –אך בעולם הזה מותר לשנות מפני השלום. ההתחמקות מלענות על השאלה הזאת לפני שנים היא אחת ממקורות המבוכה והחולשה של עולם הציונות הדתית היום.
אך, לפי ראות עיניהם של רבים וטובים בציבור, אין לשאלה הזאת מקום בדיונינו היום. תכנית העקירה של יישובי רצועת עזה וצפון השומרון נתפס בעיני רבים כרע, פשוטו כמשמעו, לעם ישראל, לא רק מבחינה לאומית-רוחנית, אלא גם מבחינה בטחונית ומדינית. לא רק עיניים מכוסות במשקפי אמונה רואות סכנה בטחונית בנסיגה, אלא רוב המומחים הבטחונים - חשבו כך, לפחות, עד שהופעל עליהם המכבש הפוליטי. אם כן, אומרים רבים, ודאי שאנו פטורים מלדון בשאלה, ונשאר רק להתגייס בכל הכוח לסיכול האיום ולהצלת העם והארץ.
ואולם, בשלב הזה, הדברים מסובכים הרבה יותר. העמדת הצלת גוש קטיף מעל הכל מתעלמת מהיסודות העמוקים ביותר של הציונות הדתית ומאיימת על עיקר תכליתה. אין ספק שחורבן חבל ארץ בארץ ישראל הוא מכה קשה, פצע פתוח בגוף עם קודש, ופגיעה בכבוד שמים. אך, מה נעשה אם, בנסיבות המיוחדות והמצערות הקיימות, סיכול החורבן על ידי ביטול סמכות המדינה ורמיסתה, תהיה מכה קשה יותר ופגיעה חמורה יותר במטרת המאמץ הציוני כולו –מלכות ישראל ומלכות ה' בציון.
הציונות, גם לא הציונות הדתית, לא המציאה את אהבת ארץ ישראל וגם לא את מקומה במרכז התודעה היהודית. מאז ומעולם, בכל מקום גלותם, חלמו היהודים על ארץ ישראל וכוונו דרכה את תפילותיהם למרום. החידוש בציונות הוא גילוי החשיבות של מוסדות מדינה, שלטון ומלכות. בהבנה הדתית של מושג זה, ארץ ישראל איננה נוף מקסים, ולא רק רגבי אדמה חמים, אלא בעיקר יסוד כסא מלכות ה', שיושג על ידי חברה ממלכתית וריבונית של עם ישראל בארץ ישראל. הסיבה שיהודים רקדו בזמן הכרזת המדינה לא הייתה כי נפתחו שטחים חדשים להתיישבות, אלא משום ש"חזרה מלכות לישראל", ובזה חשו את ראשית צמיחת גאולתנו. המדינה –המוסד הפוליטי והשלטוני הלאומי שמבטא ריבונות יהודית של עם ישראל כולו –היא יסוד כסא מלכות ה' בעולם.
מה קורה כשיש התנגשות בין אידיאל זה לבין מרכיבים אחרים של השראת שכינה? רק עיוור יטען שאין סתירות כאלו, וסתירות אלו לא נולדו היום. אם מדינת היהודים מארגנת חילול שבת המוני, או תומכת בחינוך לכפירה ומרידה בקב"ה, האין זה מהווה סתירה פנימית חמורה בנוגע ליכולתה למלא את תפקידה ולהיות בסיס להשראת שכינת המלך בהיכלו? ודאי שכן. תגובה הגיונית היא להסיק שאין לנו חלק במדינה כזאת, כי מדינה כזאת איננה יכולה להיות כסא מלכותו של הקב"ה. אנו נעבד את מלכו של עולם במסגרות הפנימיות שלנו, ולא נחלל את טהרת האידיאל. כך בחר רוב הציבור החרדי לפני שנים, וכך, לדאבוני, בוחרים חלקים מסוימים של חניכי הציונות הדתית היום. לפני כמה שבועות, בהרצאה לפני הישיבה, התבטא רב ידוע שאין הוא רואה את עצמו כשליח של מדינת ישראל כשהוא מיישב את הארץ, אלא כממשיכם של תלמידי הבעש"ט והגר"א. אם המדינה תעזור לו, אז טוב, ואם תפריע לו, אז אפשר לוותר עליה. קשה לתת תשובה ניצחת למסקנה זאת, כפי שקשה לענות על טענות הגישה החרדית. מו"ר הגרי"ד זצ"ל אמר שבשבילו מה שהכריע את הכף היה רק דבר אחד –פסיקתו של הקב"ה. בעניינים לאומיים לא תקף הכלל של לא בשמים היא ולא של "אתם אפילו טועים". הקב"ה פסק שהדרך הציונית נכונה, ובפסק מכריע, בהקמת המדינה, לא השאיר מקום לספק. הכרעה זאת, נראה לי, עדיין תקפה.
מה משתמע מכך? לא נוכל להסכים לישוב חלקי ארץ על חשבון ביטול המלכות, הממלכתיות הישראלית. ישוב הארץ היא פעולה שנעשה בשם עם ישראל ולא בשם קבוצת מתישבים, והביטוי לכך הוא במוסדות הלאומיים. הדיבורים על יישוב ארץ ישראל בריבונות פלשתינאית הם מסמרי שיער, לא בגלל האיוולת הביטחונית הגלויה לכל, אלא משום הכפירה ביסוד של מלכות ישראל שגלומה בהם. כך גם בהכרעות פחות קיצוניות. אנו חייבים למצוא את הנקודה שבה הדביקות בארץ ישראל עלולה לקעקע את המלכות, ושם חייבים להיעצר. גם אם יתגלע פצע, פצע אנושי ולאומי, בגוף העם והארץ, חייבים להיעצר כדי לא לפגוע במה שבסיסי יותר, בריבונות הלאומית של מדינת ישראל. זאת הנקודה שבה עצר המצעד ביום רביעי שעבר בכפר מימון, במפגן הרואי של קידוש שם שמים ברבים, כשצפה מחדש ברית המחויבות הבסיסית של ציבור הציוני-דתי לעם ולמדינה, כיסוד ומסגרת בלעדית לגאולה.
אני חייב להבהיר נקודה חשובה. לא גדלתי בבית מדרש אשר התייחס לכל סמן של שלטון ישראלי כקדוש. המדינה היא מעשה אנוש, עם כללים אנושיים, שמהווה בשבילי יסוד למלכות ה'. אין לי בעיה להפגין בהפגנה שהוכרזה כבלתי חוקית, ולא כל הכרזה של מפקד משטרה נתפסת אצלי כצו אלוקי. יש לבחון את המעשים לאור המטרות, אך יש לזכור שהמטרה תמיד תישאר חיזוק המדינה וקיום מלכות ה' על ידה. עבירה טכנית איננה בהכרח פוגעת ביסוד הממלכתיות, וחובה עלינו להזכיר ולדחוף ולשכנע בכל דרך, כדי שהמדינה לא רק תתקיים אלא גם תקדם את מטרותיה, הן בישוב הארץ והן בכל שאר הדברים שמהווים בסיס למלכות ולשכינה. אך יש קווים אדומים.
קווים אלו מחייבים לא מחמת שיש בחצייתם בעיה מוסרית צדדית, המעלה את שאלת הכשר האמצעים להשגת מטרה לאומית-ציונית מתאימה. הם מחייבים כי חצייתם תגרום לאובדן עצם המטרות הלאומיות-הציוניות שלנו. ברמיסת השלטון, בשיתוקו ובמניעת יכולתו לממש מדיניות, יש מידה גדושה של ביטולו. אם השלטון לא שולט, הוא איננו שלטון, ואנו מאבדים את המסגרת הלאומית וחוזרים להיות קהל של יחידים. הקווים האדומים מחייבים מעצם המטרה המוצהרת של ההפגנה, ויש רק לחזור ולהבליט אותה, עם כל הכאב והקושי.
בכל לב שמתמודד עם הבעיה הזאת, חוזרת ומתעוררת שאלה: הלא אין כאן התנגשות אמיתית?! העמדת מדינת ישראל נגד ההתיישבות בארץ ישראל היא פרי החלטה של ממשלת שרון שמעמידה אותנו בדילמה שאין לה בסיס אובייקטיבי, כי אין טובת המדינה, כך נטען, באמת דורשת ויתור על ישוב הארץ. הטיעון הזה מביא לידי תהייה נוספת, חזקה וכובשת. למה דווקא אנחנו חייבים לדאוג לממלכתיות יותר מאשר ראש הממשלה?
התשובה היא שאכן אין זה הוגן, אך זה בכל זאת המצב. מדינת ישראל העכשווית, המציאותית, על מוסדותיה האנושיים ודרכי החלטותיה הפגומים, היא מדינת עם ישראל והיא כסא מלכות ה' בעולם, ולא איזה ישות דמיונית וירטואלית מופשטת שעולה משיחת רב בישיבה, בדיוק כפי שעם ישראל שבקרבו שוכנת שכינה הוא עם ישראל על כל מרכיביו וגווניו, ולא איזה רעיון מופשט של כנסת ישראל שמרחף באידיאות של בעלי המחשבה האמונית. נכון שנטמנה לנו מלכודת, אך אין זה מתיר לנו לקפוץ בתוכה.
מהם הקווים למעשה?
א.יש לומר לא, מוחלט וחד-משמעי, לסירוב פקודה. פקודת העקירה, שניתנה על ידי ממשלת ישראל ואושרה בכנסת, גם אם היא מהוה טעות נוראה, היא מעשה שלטוני לגיטימי, ולכן איננה מעשה איסור, כמו חילול שבת. המתיישבים התיישבו בשליחות המדינה, ובזה כל תפארתם, ורשאית המדינה, על פי שיקול מוצדק או מוטעה, לקרוא להם לחזור. לי זה ברור שהקריאה הזאת היא מוטעית, אך היא בכל זאת קריאה חוקית, ולכן גם ממלכתית. חייל מתגייס כדי לשרת את עם ישראל ועריקה היא עריקה ממלכות ישראל. סירוב פקודה הוא בעקרון ובעצם ביטול סמכות המדינה. לכן, על החייל להתאמץ ולקיים את המוטל עליו, למיטב יכולתו. חייבים להודות, שב"מעגל הראשון", בפינוי האחים המתיישבים עצמם, עלולים להתפתח מצבים בלתי אפשריים לחייל בעל רגישות מוסרית. קשה לי לדמיין את עצמי גורר בכוח יהודי המתנגד לעקירתו מאדמתו. כאן זה המקום ליחיד לשקול את ההתנגשות הערכית, ובכל זאת, בלי לוותר על המחויבות למוסר וטובת כל יהודי ויהודי, יש לפחות לנסות לקיים את המשימה, בצורה המוסרית והצודקת ביותר.
קל יהיה להצדיק התעלמות מן הצד הממלכתי של הפקודה אם ניחס אותה לגמרי לרדיפת הדת ולרצון לעשוק את הדתיים, אך מבט זה הוא הזוי ומתעלם מן המחלוקת הכנה והמתמשכת זה שלושים שנה. הסתגרות היום בתוך הנחמה של רגשות רדיפה מהוה גם היא נסיגה מהדביקות בכלל ישראל - יסוד כל מעשה ההתיישבות והציונות - וממילא ויתור על ההשתתפות בגאולת ישראל וכינון מלכותה.
ב. חסימת כבישים היא אמצעי פסול. חסימות הכבישים באות כדי למרר לאזרחים את החיים, כדי שיסכימו, איך שהוא, לוותר. "הם" יתנו לנו את גוש קטיף ואנו נחזיר להם את כביש גהה. זהו אינוס העם ולכן זה אקט אנטי-ציוני. (אין אני מתייחס כלל לאמירה של אחד ממצדיקי החסימות שטען לפני ימים ספורים שהן ראויות, כיוון שהנחסמים הם פושעים בעצם העובדה שאינם מתנגדים להתנתקות. מעבר ליהירות וחוסר היכולת לקבל דעת חולקים, יש כאן מידה רבה של שנאת חינם פשוטו כמשמעו, רצון להעניש את רוב העם הפושע והחוטא. מה רב המרחק בין זה לבין תורתו של מרן הראי"ה ז"ל בנוגע לעם ישראל המתיישב בארצו!)
ג. פעולות המחאה חייבות לעצור בנקודה של הפעלת כוח –לא רק אלימות, אלא גם כוח סביל, שמטרתו לאלץ את המדינה להתקפל ולהיכנע. אסור לנצח את המדינה. עובד ה' בעל אמונה לא יכול להפעיל כוח כדי לבטל את סמכות המדינה בלי לוותר על כל החלום הגדול של הציונות הדתית, על השותפות בהקמת מלכות ה' בארצנו. העקירה היא, לדעתי, מעשה נורא, אך ביטול העקירה בכוח, במלחמת כוח בין כוחותינו לבין מוסדות של כלל ישראל, תהיה פגיעה נוראה יותר. יכול להיות שמוסדות השלטון במדינה פגומים, אך הם אלו הקיימים, והם אלו שמבססים כרגע את מלכות ה' בציון.
הדרך לבניין המלכות היא ארוכה וגם לא ישרה, אך אל לנו להתייאש ממנה. לא מתיישבי יש"ע הם עם ה', ולא שלומי האמונה, ולא הצדיקים, אלא אך ורק עם ישראל כולו. מדינת היהודים - מדינת ישראל - היא הביטוי היחיד שקיים ושיכול להיות קיים למלכות ישראל ומלכות ה'. לא ננסה להחליפה בקהילה המבוססת על שבט זה או אחר. כפי שראוי שנקבל שכר על הדרישה ועל החתירה קדימה, כך נקבל שכר על הפרישה ועל העצירה, באורך רוח, בהתמדה ובמסירות נפש למטרה העליונה שנפלה בידינו בזמן הזה, להעמיד את מלכות ה' בארץ ציון בירושלים.