כמה פעמים ראיתן שוטר תנועה עומד בצומת פקוק, מנסה בכל כוחותיו לנווט ולכוון את התנועה, לשחרר את העומס ולתת למכוניות להגיע ליעדן? הרבה פעמים אני מתבונן על השוטר הזה ומנסה להיכנס לורידים שלו: מה הוא חושב על הנהגים שצופרים מכל עבר? מה הוא חושב על המפקדים שלו ש"זרקו" אותו לצומת עם פקודה סתמית: "לשחרר את הפקק". הוא בסך הכול בא לעשות משמרת ומקווה לחזור הביתה בשלום.
באתן לשנת שירות ומצאתן עצמכן באחת התקופות המסובכות ביותר בתולדות מדינת ישראל. שנים מדברים כאן על סכנת פירוד בין קבוצות בעם, על שברים ועל קרעים. עכשיו הכול נראה יותר קרוב ויותר מפחיד. הגענו לצומת הזה ואתן, הקומונריות, עומדות במרכזו ובידיכן האחריות לכוון את התנועה המסוכסכת הזו: נערות שלפני שנה סיימו י"ב עומדות בצומת כל כך בלתי אפשרית. אם נדבר בהכללות, הרי שעומדות לפניכן שתי אלטרנטיבות: הכוונת התנועה לצד אחד – צד ההתנתקות, או לצד השני - התחברות:
הכיוון האחד – התנתקות: הציונות הדתית מסתערת על המאבק למניעת תכנית פינוי גוש קטיף, בכל מחיר: עצירת המדינה, חסימת הצמתים, השבתת כל מערכת שניתן להשבית. כל האנרגיות מכוונות למסלול הזה ויהי מה. יש כמה מכוניות המצפצפות בכיוון זה אך כוונתן הרבה יותר רצינית. הם מבקשים להעמיק את הפער (שלא לומר השבר) בין הציונות הדתית ובין מדינת ישראל ומוסדותיה. נמאס להם להיות שותפים זוטרים במדינה חילונית – ליברלית, הרומסת ערכי יהדות בכל יום ויום. נמאס להם להילחם נגד תועבה בתקשורת, נגד ערכים מערביים ליברליים במערכת המשפט, נגד חקיקה הרומסת ברגל גסה את דמותה היהודית של המדינה. נמאס להם! הם מצפצפים במלוא העוז בצומת וכוונתם להוביל את הנוסעים בנתיבם אל מחוזות אחרים: אל מדינה התפורה לפי מידתם ואמונתם. מי שזה לא מתאים לו – שיעבור למדינת תל אביב. המאבק על גוש קטיף הוא רק סימפטום למשהו הרבה יותר גדול. אם בחרתן בנתיב זה עשיתן לעצמכן עבודה די קלה. הקיץ יהיה מלא אטרקציות. יהיו הרבה הפגנות כתומות, תהלוכות, צמיגים, ביקורים בבתי מעצר (מן הסתם יפתחו איזה "בית מדרש" ממול בית המעצר). אין קל מאשר להניע נוער לפעילות אקטיבית ואטרקטיבית כמו מלחמה כנגד החלטת הממשלה. האם אנו יכולים לדמיין לאן יגיעו נוסעי נתיב זה ביום שאחרי?
הכיוון השני – התחברות: הציונות הדתית הקלאסית חרתה על דגלה את המחויבות המלאה לכלל ישראל. המציאות הישראלית העכשווית מוצאת את החברה כולה בסדר יום שאינו תואם את רוב ערכי היסוד של הציונות הדתית (ראו בסעיף הקודם). למרות זאת אנו מבינים ומאמינים שתהליך שיבת ציון הוא תהליך שלא יכול להתקיים על ידי קבוצת איכות אלא על ידי ריכוז כוחות של כלל האומה שמתאגד ועולה כחומה, כדי שבניינו יעמוד לאורך ימים. במבנה החברתי הקיים היום בישראל אי אפשר להסתער רק בכתום, יש הרבה גווני אפור ועוד צבעים דהויים אחרים. כדי לצאת ממבוך הצומת הזה ולהישאר מחוברים לכלל ישראל צריך לדעת לכוון את הנוער אל מחוזות ישראליים מרובי עשייה קטנה וקבועה. לא הפגנות סוערות אלא פעילות קיץ עם הפנים לענייני החברה הישראלית. אני מאמין שניתן למלא את הארץ בימי 'בין המצרים' במאות מתנדבים עם חולצות תנועה שיימצאו בכל פינה חשוכה ובכל בית עזוב. אני יודע: קשה להביא חניכים לפעילות אפרורית שכזו. ובכל זאת - הקיץ הזה, יותר מבכל קיץ, אנו צריכים להיות ברחובות ולעסוק בתיקון מבפנים. אם נרצה לנסות ולהעביר גזירה – נעשה זאת על ידי "תפילה ותשובה וצדקה". אם הקב"ה יחליט על מימוש תכנית הפינוי מגוש קטיף – אנו נהיה אלה שנדאג שרוב החברה הישראלית תרגיש בכאב ולא נפקיר את הכאב למדינת יהודה בלבד. אם נזכה לשתף את החברה כולה בכאב, נזכה לראות ביחד בבניין האומה ובשמחתה.
קומנריות יקרות: אני מציע לכן את מלוא העזרה בחשיבה ויישום למילוי הקיץ בפעילות של עשיה לתיקון ובניין: תרגישו חופשיות לפנות אלי: laub@zahav.net.il.
יהי רצון שהקב"ה ימלא אתכן רוח עצה וגבורה ותצליחו לנווט את כל החניכים לעבור את משוכת הקיץ הזה בשלום.