שאלה: אני מיואש מהעם הזה. תראה את תרבותו והתנהלותו. תראה את מנהיגיו. תראה מה רוצים לעשות לגוש קטיף וצפון השומרון, ולנו, לתושבים. צריך להגיד את האמת. העם הזה פשוט ירד מהפסים לגמרי.
תשובה:
בהחלט ניתן להבין למה מרגישים כך לפעמים. נורא קל להיכנע ולוותר. אך אנו צריכים להיות חזקים ואיתנים. יש לנו חלום גדול, וחלום גדול מצריך אנשים גדולים. החלום הוא לחבר את העם כולו, לארץ כולה. מי שנשבר, מוותר. כולנו רואים וכואבים, כשאנשים מתייאשים ומוותרים על הארץ, מתוך שהם מרגישים שאין סיכוי להמשיך ליישבה. אך צריך לדעת שיש סכנה נוספת, של מי שעלול להישבר לכיוון השני. מי שמתייאש מעם ישראל -מוותר על החצי השני של החלום. יש אנשים שאומרים, "אנחנו נדבק בארץ, ואם צריך, נרסק את העם בדרך. העם הזה בין כה לא שווה כלום". והרי זה בדיוק כמו מי שהתייאש מן הארץ, ומוכן חלילה לברוח מגוש קטיף. חבל שדווקא גדולי המאמינים בארץ, לא יגייסו את אותה אמונה כלפי העם. להאמין שניתן לעורר ולהתעורר, לשוב לעצמנו ולדרכינו. מראשית ימיה של חזרת ציון בדורנו, היה לנו חלום כפול. לבנות מחדש את ארץ ישראל, ולבנות מחדש את עם ישראל. בתחום של בניין הארץ, לא התייאשנו מקדחת ומחלות, פיגועים ומחלות. קמנו ונפלנו, קמנו ונפלנו והתמדנו, מתוך אמונה גדולה. אותה אמונה נדרשת גם ביחס לעם. לא להתייאש מהנפילות, אלא להמשיך להשקות ולזרוע.
דווקא אנחנו, שפועלים באמונה בכדי להצליח לגאול את הארץ, שמוכנים במסירות ובסבלנות לעמול שנים למען גאולת הארץ, צריכים גם להוביל באמונה למען העם. בנכונות לפעול, בסבלנות ובאורך רוח, למען גאולתו גאולתנו.
שאלה: אז מה אתה רוצה? שהם יילחמו בנו ואנחנו נהיה פריירים ונשתוק!?
תשובה: אתם מציגים את זה כאילו יש רק שתי אפשרויות, או "לשתוק כמו פרייר" או "להילחם בחזרה נגד העם". אך יש אפשרות שלישית, מוצלחת יותר. לא לשתוק, אלא לדבר ולעשות. להמשיך לפעול, בנחישות אך מבלי לאבד עשתונות.
אנחנו כמהים לממש חלום גדול. להקים כאן מלכות ישראל. מדינה יהודית באמת, החיה בעוז ובדביקות על פי ערכי התורה והציונות. דווקא אתם, הנוער, צריכים להיות דוגמא לכולנו. לא להתייאש ולוותר. לא מהעם ולא מהארץ. לא מעתיד המדינה ולא מעתיד הגאולה.
שאלה: במחילה, אבל בפועל, אתה מציע שנוותר ונשתוק להם. עד כמה עלינו להסכים שיירקו עלינו ואתה תגיד לנו שסתם יורד גשם?
תשובה: לפעמים זה באמת לא גשם אלא רוק. אך כבר למדנו בגן שלאבד עשתונות ולירוק חזרה רק ידרדר חלילה את העניין למכות. בואו ננסה ללמוד יחד מניסיון שהיה בעבר להקים כאן "מדינה יהודית". ניסיונו של דוד המלך. קודם כל, כדאי לזכור שמאז ימי העלייה הראשונה (של יהושע) ועד שהצליחו לייסד מלוכה ממשית, עם שלטון מרכזי, הם עברו דרך ארוכה של מאות שנים. שנים עם עליות וירידות. כל פעם שופט אחר הצליח לגאול את העם, ואח"כ חטאי העם הביאו למפולת ולכיבושים של חלק מהארץ על ידי האויבים. הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב במאות שנות השופטים. אך האמונה שלהם הייתה גדולה. הם לא התייאשו מהייעוד של הקמת מדינה של עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. השופטים לא התייאשו מהעם אלא ניסו לחזקו. במקביל, פשוטי העם המשיכו להאמין ולפעול, גם כשאפילו המנהיגות בגדה (ראו את התנהגותו של אלימלך ובניו בסיפור של רות. הם ממש נטשו את הארץ! אך בועז ושכמותו נשארו בשנות הרעב, חברו לאנשים 'פשוטים' כמו רות, וייסדו את המלוכה). העם בתקופת השופטים עבר עליות ומורדות במשך מאות שנים. חלקי ארץ נכבשו ושוחררו, אך הם לא וויתרו, עד שהצליחו לייסד מלוכה של ממש.
עכשיו נעבור לדוד. בדומה קצת אלינו, הוא היה מסור לשלטון (של המלך שאול), ופעל בגבורה נגד אוייבי העם (כמו גוליית). שאול קירב אותו ותמך בו, ופתאום, הסתובב 180 מעלות, והחל לרדוף אותו, כולל ניסיונות להורגו! דוד נרדף בלי סוף, למערות (מערת עדולם) ויערות (יער חרת), למצודות ולמדברות. שאול גם הפעיל נגדו סוג של שב"כ. שאול התלונן בפני נאמניו: "מדוע אין גולה את אוזני". אח"כ הוא ממש שלח מלשינים נגד דוד: "לכו נא...ודעו וראו את מקומו...ודעו מכל המחבואים אשר יתחבא... ושבתם אלי"! כל הזמן הזה, דוד לא חדל מלפעול לטובת המדינה, והמשיך לתרום למאמץ הצבאי למענה. למרות שהשלטון (של שאול) רדף אותו, הוא המשיך להלחם למען אותה מדינה ("וילך... קעילה וילחם בפלשתים... ויך בהם מכה גדולה ויושע דוד את יושבי קעילה"). זאת למרות שלפעמים, אותם האנשים שהוא הסתכן למענם- בגדו בו ורצו להסגיר אותו (אנשי קעילה שהוא הציל רצו להסגיר אותו).
במחשבה ראשונה, היה לדוד את כל ההצדקה בעולם להתייאש מהמדינה ולקום ולפעול חזיתית נגד שאול. ראשית, נביא הבטיח לו שהוא צריך להיות המלך במקום שאול. שנית, לשאול היה לכאורה דין רודף במובן הפשוט של המילה. אבל דוד לא נוגע בשאול, גם כשזה מתאפשר לו בקלות. אנשיו הקרובים ביותר מדרבנים אותו 'לא להיות פרייר, ולהילחם חזרה על נפשו' (נשמע מוכר?). האחיין שלו, אבישי, רואה שדוד יכול לקום נגד שאול, וטוען שזה "אות משמים": "סיגר אלוקים היום את אויבך בידך, ועתה אכנו נא בחנית". אך דוד לא נוגע בשאול ואף אוסר על אבישי ואנשיו לעשות כן. דוד אומר שניתן להצליח בזכות האהבה. למה? למה הסכים דוד לסבול רדיפות, מבלי לקום ו'לכסח חזרה'? הוא לא שם לב ש"יורקים עליו"?
נדמה לי שהתשובה פשוטה. דוד הוא רץ מרתון שהולך על כל הקופה. הוא רוצה שכל עם ישראל יישב את כל ארץ ישראל, וייסד מלוכה אמיתית וחזקה. מצב של מלחמת אחים הוא מצב בלתי נסבל והפך יעדיו הגדולים. אין זה משנה עם מדובר במלחמת אחים בו הוא מפסיד ושאול מנצח, או במלחמת אחים בו במקרה הוא מצליח ושאול מובס. עדיין יש מלחמת אחים שמפוררת את האומה. הוא מוכן ללכת בדרך יותר ארוכה, מתוך נחישות ואמונה גדולה, כי רק כך כל העם יגיע אל יעדו. מצד אחד, הוא לא נעצר ולא מוותר לרגע על החלום, אך גם לא פועל בכוחניות נגד החצי השני של העם. הוא לא מאבד עשתונות, ולכן הוא זה שבסוף מצליח.
למרות ההבדלים בין התקופות ובין האנשים, יש לנו מה ללמוד מהמסרים הנצחיים שסיפורים אלו מלמדים. חלשי אופי יוותרו ויפתחו במאבק נגד העם שלהם. הם כועסים כי העם חלש, ולכן הם מחלישים אותו עוד יותר. אך אי אפשר לגאול את העם בלי העם, כשם שאי אפשר לגאול את הארץ בלי הארץ. אי אפשר לפטר את העם, כי חושבים שהוא טועה. מאידך, אי אפשר לוותר על החזון ולהצטרף לטעות. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
דווקא אתם, הנוער, צריכים להראות לכולם מה זה "עצבים של ברזל". לא להישבר מהיכולת לגאול את הארץ, אך גם לא להישבר מהיכולת לגאול את העם. זה העם שלנו, ואיתו נמצא את הדרך לצעוד קדימה.
שאלה: למה הקב"ה עושה לנו את זה? למה הוא מאפשר להם לנסות ולהחריב את בתינו (הלוואי והם לא יצליחו). האם זה עונש על משהו רע שעשינו?
תשובה: צריך לחלק את ההתייחסות לשאלתכם החשובה, לשני חלקים. לשאלה: "האם זה עונש אישי על משהו שעשיתי רע", התשובה היא לא. בעת שהקב"ה גואל את עמו, הקשיים והמשברים אינם דין פרטי של התחשבנות על "מעשים רעים שלך". כשעם ישראל חוזר לארצו ולעצמו, יש קשיים גדולים, חבלי לידה עצומים, אבל הם לא עונש שמכוון אליך. נדבר גלויות: האם מישהו מעלה על דעתו שכל תושבי גוש קטיף, ללא יוצא מן הכלל (כולל תינוקות) חטאו באופן אישי? מובן לנו שזה לא יתכן. למשל, תדמיינו חייל גיבור, שהתנדב לשרת בסיירת. יום אחד חבר שלו נפצע בקרב, והוא מתנדב לרוץ חשוף מול אש הכדורים, כדי להצילו. במבצע החילוץ הוא עצמו נפגע. האם מישהו יאמר לאשתו האלמנה שאם את עכשיו אלמנה, כנראה חטאת וזה עונש על מעשייך?! הרי זה טירוף לחשוב כך. ברור לנו שבעת מלחמה על הארץ, הקשיים הם לאו דווקא עונש אישי למי שסובל מהם. הם חלק מתהליך מורכב ונפלא של גאולה.
שאלה: אבל אם זה לא עונש, אז למה ה' עושה לנו את זה?!
תשובה: אני מצטער, אבל אני לא יודע. אני לא נביא או בן נביא, ואין לי הסבר מדוייק לדרכים בהם הקב"ה גואל את עמו. איך כתוב בספר העיקרים? "לוּ ידעתיו – הייתיו". אם הייתי יודע את הסיבה לכל מה שהקב"ה עושה, יכולתי להחליף אותו. אני לא יודע מה ההסבר המדוייק למה שקורה. אני יכול להעלות המון השערות ומחשבות, אבל לא בטוח שהן נכונות. הסברות שלי הן חכמות בדיוק כמו הסברות שלכם. אך דבר אחד ברור לי: יש סיבה למה זה קורה. הקב"ה יודע מה הוא עושה. יש, בעולם העליון, תוכנית ברורה כיצד בסופו של דבר, הכל ייצא לטובה. הקב"ה לא "עובד" עלינו בשביל "הקטעים". הוא רוצה בטובתנו, ואצלו, בעולם העליון, יש הסבר מדוייק למה זה קורה.
שאלה: מה המסקנה מדבריך? שאם אנחנו לא יודעים למה זה קורה, אז אנחנו פשוט צריכים להשלים עם זה?!
תשובה: חלילה. ראשית, תפקיד היהודי לנסות לחשוב (תמיד) מה הוא לומד מהמצב ובמה הוא יכול להשתפר. שנית, עלינו להמשיך לפעול, כמיטב הבנתנו, למען הדברים שאנו מבינים שה' מצפה מאיתנו. למען חזרת עם ישראל לארצו. בדביקות ובהתמדה. בעוצמה ובאמונה.
שאלה: אבל מה יהיה בסוף?!
תשובה: כבר אמרתי שאני לא נביא. אבל דווקא שאלה זו קלה. מה יהיה בסוף? בסוף יהיה מצויין. בסוף כל היהודים יעלו לארץ. בסוף ניישב את הארץ כולה. בסוף המשיח יוביל אותנו לניצחונות על אויבינו. בסוף נגיע לירושלים הבנויה. דווקא מה יהיה בסוף- אנחנו יודעים, כי זה כתוב בנבואות. הקושי הוא לגבי הדרך, עד שמגיעים לסוף. אך ידיעתנו הוודאית שנגיע לסוף, צריכה לתת לנו כוח לא להישבר. להתחזק באמונה ובעשייה, תהיינה הקשיים אשר תהיינה.
שאלה: אתה יכול להבטיח שאם נתחזק ונמשיך לפעול, ננצח?
תשובה: אני לא יכול להבטיח כלום. אבל הקב"ה שמנהיג את העולם ואת ההיסטוריה של העם הזה, הבטיח דברים רבים.
ראשית, הוא הבטיח שתמיד יש סיכוי אמיתי להצליח. שאסור ליהודי להתייאש, ועליו לפעול מתוך ידיעה שכל מצב יכול להתהפך.
שנית, הוא הבטיח שבקרב הגדול על עתידנו, ננצח בוודאות. העם הזה יתגבר על הקשיים מבית ומחוץ ויצליח לחזור לארצו ולבנות מדינה על פי תורתו. האם הבטחה זו תתממש עוד לפני הקיץ? אני לא יכול להבטיח בוודאות. תפקידנו להתפלל ולפעול בכדי שזה יצליח. אך לדעת, שמה שלא יקרה, בסוף, במערכה הגדולה, ננצח כולנו. גם אם יהיו כישלונות בדרך, לא נעצור. אותנו לא ישברו. נתחזק ונמשיך לצעוד. מתוך החינוך שקיבלנו, מתוך החיים שינקנו במשפחה ובקהילה, נמשיך לבנות את החלום, של עם החוזר לארצו ולייעודו.
שאלה: אתה מדבר כל הזמן על אמונה בעם הזה. אך תראה איזה שנאה יש נגדינו. תראה באיזה אלימות רוצים לנקוט נגדינו. אתה קורא עיתונים?! חלק אפילו קוראים גלויות למלחמת אחים של ממש!
תשובה: כולנו יודעים, שמי שרוצה להכיר באמת את תושבי גוש קטיף, אסור לו לקרוא עיתונים. משום מה אנו לא קולטים, שאותו דבר נכון גם לכיוון השני. מי שרוצה לדעת מה הציבור השמאלני חושב, אסור לו לקרוא עיתונים. כשזה נגדינו, אנחנו מכירים את העיקרון. העיתונאי לוקח מישהו מתוכנו שהוא חריג וקיצוני. לוקחים מעשה שלו או אמירה שלו שכולנו מתנגדים אליה, ושמים את זה על השער הראשי של העיתון, כאילו שזה מייצג את כולנו. יוצרים דימוי שיקרי על כולנו, בגלל אותו אחד חריג וקיצוני. משום מה אנו לא קולטים שאותו דבר נכון בכיוון ההפוך. יש אמנם כמה אנשי שמאל בודדים, שבאמת אמרו דברים מאוד חמורים נגדינו. אבל הם חריגים קיצוניים, וגם אותם העיתון שם על השער הראשי! רוב מוחלט של הציבור הכללי בארץ הוא לא כזה. יש כל מיני אנשים. ראשית, יש כאלה שתומכים בנו מאוד וקולם לא נשמע בתקשורת. אחרים, אדישים לעניין ושקועים בבעיות פרנסה או אבטלה. אחרים מבולבלים וחושבים שאם ראש הממשלה אמר, הוא בטח יודע מה נכון. ויש גם כאלה שחושבים באמת ששווה לעזוב את גוש קטיף. אך גם רובם המוחלט לא שונאים אותנו. אסור לנו ליפול לאותה מלכודת שהם נופלים לתוכה. יש עיתונים שאסור לקרוא לא רק בגלל מה שכותבים עלינו, אלא גם בכלל מה שכותבים על אחרים. רוב העם הזה הוא נחמד ובלי קרניים. לא מתאים לנו להיגרר למערבולת הזאת. לא מתאים לנו להיגרר לרמה נמוכה של שנאה וייאוש. תשאלו כל חבר קרוב על אנשים שהוא מכיר בגוש דן ובמרכז הארץ. הרי כולם מכירים מישהו. יש מי שמכיר מהמילואים ויש מי שמכיר קרובי משפחה. יש מי שמכיר מהעבודה ויש מי שמכיר מאיזה השתלמות שהוא היה. חלק מאיתנו קצת פגשו אנשים אחרים במבצעי "פנים אל פנים". יש בעם הזה אנשים עם כל מיני דעות, אבל שנאה של ממש כמעט ולא תמצא. תמצא אנשים שמחפשים מה טוב לעם הזה, ולפעמים מגיעים לפתרונות רעים. תפקידנו להמשיך להראות את האור שבדרך חיינו. להמשיך לדבוק בדרך, מבלי לאבד עשתונות. לגלות עצבים של ברזל. כל אחד יודע, שמי שחלש הוא זה שנקלע להיסטריה ולייאוש. אך יש בכוחנו להיות חזקים. מלאי אמונה ועוצמה.
זה אחד הדברים שלמדנו מ"ארבעת הבנים" בהגדה. כולם נקראים בנים, כולל זה שנדמה לך כרשע. לכולם יש מקום מסביב לשולחן. פסח הוא חג האמונה. בין השאר, אמונה בעם הזה שכל סוגי היהודים יכולים לשבת יחד סביב אותו שולחן. בתורה, כשמתארים את הבן הרשע, מסיימים את הפיסקה בתיאור פתאומי: "ויקוד העם וישתחוו". על מה הם השתחוו? אומר האדמו"ר מסוכטשוב: הם השתחוו מתוך הודיה. הם הודו לה' כשהם שמעו שגם הבן הזה, הבעייתי, יהיה חלק מהמשפחה. הם הודו לה' על שכולם יישארו סביב השולחן כמשפחה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אם לא נוותר באמצע העלייה, נגיע לראש ההר יותר מהר ממה שאנו חושבים. בעזרת ה' ובעזרת מאמצינו.
אני מבקש להוסיף תוספת אישית:
עוד ייכתבו חוברות הדרכה על ההתנהגות והעשייה של הנוער הציוני דתי בכלל, ושל נוער גוש קטיף בפרט, בימים מורכבים אלו.
על ההתגייסות העצומה שלכם, מתוך אמונה גדולה.
על הקשבה וחיפוש אחר תפקיד ומשמעות.
על הנכונות להאמין ולעשות.
על הנכונות לפעול בצורה בונה, מבלי להישבר נוכח גלי השמצות.
על הכוחות שהזרמתם למבוגרים שלידכם.
על העמידה האיתנה, נוכח גלי טרור.
על כתיבת פרק מופלא נוסף בתולדות חזרת עם ישראל לארצו ולעצמו.
בשם רבים בעתיד שעוד יתחנכו לאורכם-
תודה.