פנים אלא פנים
הכרובים, כשרצו לסמל שבני ישראל רצויים לפני אבינו שבשמיים, הביטו פנים אל פנים.
זהו הסימן הקדום, הצרוב בתודעת המקדש שלנו. והכרובים, כך מלמדים חז"ל, דומים היו לתינוקות, לילדים קטנים. לתינוקות יש מבט טהור ותמים. הם לא מבינים במניפולציות, בתחכום. המבט שלהם מביע קשר. מעט מילים והרבה עיניים. לתוך העיניים. מה שיפה בהסתכלות, בהתבוננות על הזולת היא שאני רואה את עצמי משתקף בעיניים שלו. עברתי דרך פנימיותו, דרך נשמתו, ועכשיו – אני משתקף דרכו.
להביט לעיניים. לא ל
כשפוסק המבט התמים, כשהמבט הופך לחשדני – מפנים את העיניים החוצה. מתחמקים מלפגוש את עיני הזולת.
פנים אל פנים. השלב הראשון הוא להביט, להתבונן בעיניים של השני. להאמין בו. לאהוב אותו. באמת.
החברה הישראלית לא מסתכלת בפניו של השונה. כל אחד מתבונן בדומים לו. וכך, מתבצרת העמדה שלי. אני מפסיד את היכולת להשפיע. על עצמי. ואחר כך – על הזולת.
פנים אל פנים. כמו במקדש. מתוך קדושה גדולה.
המבט, קונה. המבט, מקשר, מחבר. ההסתכלות הצידה מבטאת בריחה.
לפעמים זה גם בגלל שאני לא רוצה לראות איך אני נראה בעיני השונה. די לי אם אראה איך אני נראה בעיני עצמי או הדומים לי.
בואו נביט בפני השני. נחז
זהו, השלב הראשון בתכנית החיבור שלנו.
יום טוב.