התנתקות

על היחס לצה"ל

שאלה: אצלנו בבית-כנסת נוהגים בכל שבת לברך את צה"ל. כיצד אוכל להמשיך לברכו, כשהוא מכריז שמשימתו המרכזית בשנת הפעילות הקרובה היא לגרש יהודים מארצם?

תשובה: אין זה נכון שזו משימתו העיקרית. צה"ל פועל יום ולילה בכדי להציל את עם ישראל ואת ארץ ישראל. הוא כל הזמן מקדש שם שמים. עיקר פועלו של הצבא אינו בתחום ששנוי במחלוקת. נושא ההתנתקות חלילה היא משימה משנית, ותמיד תישאר משנית. 99% מהזמן חיילנו עסוקים בשלוש משימות אחרות: א. הצלת עם ישראל. יום ולילה פעילות למען הצלת יהודים. ב. הצלת ארץ ישראל. אלמלא צה"ל, מי יודע מה היו שכנינו מנסים לעשות. ג. קידוש השם. זה שהגויים מציקים לעם ישראל זה חילול השם, וממילא, זה שאנו מתגוננים בגבורה, זה קידוש השם.

גם אם יעסקו בפינויים, חס וחלילה, באותם רגעים רובו שומר נגד אויבים. הצבא בכוננות כל רגע במסירות נפש, וגם בעת פינוי חלילה, אין פגיעה בכוננות. צריך להבחין בין עיקר לטפל. לכן, חייבים אנו לחזק את הצבא ולהתפלל לשלומו, גם מי שלא מסכים למשימה מסויימת שהוטלה על כתפו.

שאלה: אבל הצבא צריך לעסוק רק במשימות של בנייה, וכיצד ניתן להבין שהוא מסכים להשתתף במשימה הפוכה?

תשובה: בהמון תחומים יש שאלות וקשיים. יש קושיות על המדינה ויש קושיות על הצבא. יש קושיות על הרבנות הראשית ויש גם קושיות על הדתיים. חייבים להתאזר בסבלנות. לראות את המהות ואת המגמה הכללית, ולא להיבהל מקשיים. בשנת ת"ש הגיע בחור צעיר לישיבת מרכז הרב ומצא מקום שנראה היה כמוזנח. הוא שאל את רבינו, הרב צבי יהודה: מה ייחוד הישיבה? רבינו השיב לו: זו ישיבת הכהן הגדול. שוב שאל: הרי המקום מסכן ומוזנח? אמר לו רבינו שרוחו של הכהן הגדול מרחפת שם לעולם. ואכן במשך השנים, מתוך הישיבה צמחו אלפי תלמידים ותלמידי תלמידים. צריך לראות נשמה ומגמה ולא להתייאש מחבלי לידה.

על היחס למדינה

שאלה: כיצד ניתן להמשיך לשתף פעולה עם המדינה? הרי היא נלחמת נגד התורה בכל החזיתות, מיישוב הארץ ועד קיום הישיבות והשבת, מערך המשפחה ועד קבלת גויים לאומה.

תשובה: יש כאן עיוות. מדינתנו אינה נגד התורה. אפילו מחו"ל שולחים לארץ תלמידים כי היא מלאה תורה. המדינה נגד כפייה דתית אך לא נגד תורה ובוודאי לא נגד קיום אישי שלה. לא מפריעים לפרט לשמור תורה ומצוות. להפך: המדינה מתקצבת חינוך דתי ותנועות נוער דתיות, ישיבות ובתי-כנסיות.

שאלה: ומה לגבי היחס של מערכת המשפט לדת?

תשובה: גם כאן, אין מלחמה נגד קיום דתי אישי. מערכת המשפט חותרת לתת חופש לכל. היא לא רוצה שיכריחו אנשים. למשל בארה"ב יש הפרדה בין דת למדינה ובכל זאת 98% דתיים ולא נלחמים נגדם. אלא אנחנו רוצים לחבר דת ומדינה, להקים מדינה של תורה.

שאלה: אך מדינה שלא רוצה להיות יהודית, אינה בדיוק "ראשית צמיחת גאולתנו"?!

תשובה: צריך להיזהר מפולחן המיידיות, מעכשוויזם, ומשיכחת הגלות בה היינו. ה"קץ המגולה" בא לידי ביטוי בעצם היכולת לחזור לא"י אחרי אלפי שנות גלות. זו התחלת הישועה ועליה חייבים להודות לד' ולהכיר תודה. על זה אמרו חז"ל: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח'. סנהדרין צח.) בתחום הזה אנו כל הזמן עולים. קיבוץ גלויות, כל הזמן נמשך. שנה אחת באים אלפים ושנה אחרת עשרות אלפים . אנו כבר מיליונים. השלב הבא היה עצם הקמת מדינה. זה הישג כביר אחרי אלפי שנות נדודים. אסור להתייחס לכל כמובן מאליו. אחרי זה, באו מלחמות וניצחונות. מלחמה אחרי מלחמה, ניסיון אחר ניסיון להשמיד חלילה את המדינה, ולא הצליחו.

שאלה: אך, זה הכל מסגרות. מה עם התוכן?

תשובה: בתוכן -- זכינו גם לריבוי עצום של תורה. הארץ מפוצצת ישיבות, אולפנות, מדרשות ומכללות יותר ממה שהיה אי פעם באחת הגלויות. יש תנועה עצומה של התעניינות ברוחניות ובתורה. יש נטייה לראות את כל העבר כאילו הוא היה רק ורוד וההווה רק שחור. "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זה" (קהלת ז'). יש נטייה לא טובה, לשכוח את כל הקשיים שהיו בעבר ולהתעלם מכל הטובות שזכינו להם היום. לא מוכנים לראות כיצד אנו לאט לאט מתקדמים ועולים. המקור של חז"ל ללימוד שהגאולה היא קמעא קמעא זה ממרדכי היהודי. קודם הוא ישב בשער המלך, ועוד מדריגות ביניים, אחר כך על הסוס ורק בסוף אורה ושמחה (ירושלמי, ברכות ד, ב) . אומר בעל "ספר חרדים" בפרושו: איך אפשר ללמוד מסיפור זה שהגאולה מתקדמת. הרי לא הייתה אז רק עלייה והתקדמות. הרי בין השלב הראשון לשני נגזרה הגזירה להרוג, וחיינו אחד עשרה חודש בלחץ שהולכים להרוג את כולנו. המסקנה היא שיש גם נסיגות תוך כדי התקדמות. ראו איזה נסיגה הייתה. גזירת מוות של ממש. ובכל זאת המשכנו לטפס קמעא קמעא ובסוף היתה אורה ושמחה.

שאלה: אז למה אנשים מתקשים לראות את הדברים הטובים שהרב מזכיר?

תשובה: פשוט, נעשינו מפונקים. גם אנחנו הצטרפנו לפולחן המיידיות, לעכשיוויזם. לכן, ברגע שיש קושי אנו חושבים שהכל התפרק. כבר אין מדינה ואין חיים. אנשים החליטו מראש איך לדעתם המדינה והגאולה צריכים להתקדם ואם זה לא קורה כמו התחזית שלהם, אז הם נשברים. אך ד' לא חתם חוזה לאף אחד ולא התחייב לקצב או לאופן בו נמשיך להתפתח כאן. התלונות הן מידה רעה. צריך לראות דברים טובים. לזכור להודות על בריאות, על פרנסה. להודות על הכל (מסילת ישרים פרק ח'). נעשינו עכשוויסטים. יבוא משיח, יעמיד משימות ויפגוש חבורה של מתאוננים?! אז מה עושה רבונו של עולם? איך הופך מפונקים לאמיצים שיהיו מסוגלים לאתגרי הגאולה? ד' מציב להם אתגרים וקשיים. ד' שולח קשיים לאו דווקא בתור עונש. אין כאן דווקא דין פרטי שמחייב חשבון נפש על טעויות, אלא תקופה לאומית בה נגאלים דרך ייסורים.

על היחס לקשיים בדרך לגאולה

שאלה: יכולתי לראות את האור אם היה מדובר בקשיים קטנים. אך יש כאן קשיים עצומים שמעוררים על הכל.

תשובה: אלו לא קשיים עצומים. מי שרוצה לדעת מה זה קשיים עצומים, שילמד על מצרים, על תינוקות שנזרקו כל יום ליאור. אלו קשיים עצומים. שילמד על השואה. אלו קשיים עצומים. ביחס לאז, יש כעת קשיים קלים יחסית, רק שאנו מפונקים. הדרך של חיבור עם וארץ ותורה, יחד בתוך המדינה היא הדרך הנכונה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. ניתן ללמוד מהחקלאים: התוספות מסבירים בשם הירושלמי את דברי חז"ל: "אמונה זה סדר זרעים". החקלאי הוא מאמין גדול. הוא זורע ומשקיע. "מאמין בחי העולמים וזורע" (תוס' שבת לא, א ד"ה אמונת). לפעמים יש מזיקים או בצורת, אך בעונה הבאה הוא ממשיך לעבוד. לפעמים הוא מפסיד או שהשוק יורד, אך הוא ממשיך להשקיע. לאט לאט הוא בונה את משקו, מבלי להיבהל מנפילות שהן לפעמים גדולות.

שאלה: לפני מאה שנה יצאנו לדרך עם התנועה הציונית. למרות שהיא הייתה חילונית, שיתפנו פעולה כי היא הייתה ציונית. אך היום היא גם לא ציונית. מדוע נמשיך להיות שותפים איתם?

תשובה: גם השמאל מוסרים עצמם בצבא. בערך 13% מהציבור החילוני לא הולך לצבא, נניח שבערך 3% באמת לא יכולים. אז יש אולי 10% שסתם לא הולכים. כלומר: 90% מהם הולכים! במסירות. לשלוש שנים של חיים! למען המדינה והחברה! הרוב המוחלט ציוניים! מרן הרב קוק מלמד אותנו כיצד ללמד זכות. אנשים שעושים דברים לא טובים בתחום העם, התורה והארץ, עושים גם המון דברים טובים. וגם הדברים הרעים שעושים, עושים מתוך כוונות טובות, לפי החינוך שקיבלו (אורות הקודש, ג', שכ"ו-ז). לא צריך להשמיץ הכל. לחשוב כאילו אנחנו בנינו את המדינה והם רק הורסים. צריך ענווה. לא התנשאות כאילו אנחנו הכל. יש אמנם גם מיעוט פוסט ציוני אך רוב החברה לא כזאת. רוב עצום: בונים, משרתים בצבא ולוחמים במסירות. הרוב המוחלט ציוני.

על תפקידנו כעת

שאלה: מה עיקר תפקידנו בעת הזאת?

תשובה: סמל המדינה הוא מנורה. אך בתורה יש בעצם שתי מנורות. יש בפרשת תרומה מנורה שלא דולקת ובפרשת תצווה מנורה דולקת. המנורה היא מקשה אחת. תפקידנו אינו לזרוק את המדינה, אלא להדליק את המנורה. להוסיף אמונה, להפיץ אור ואידיאלים. לעורר אמונה. אם חושבים שאחרים מיואשים, לא צריך שגם אנחנו נתייאש, אלא להוסיף אמונה. צריך להוסיף חישול. נבנים על ידי מאבק. להוסיף אור של אמונה, אור של אהבת ישראל, אור של אידיאליזם. לא לשלול ולהתלונן. לבנות ולהאיר. להאמין.

**הרב שלמה אבינר,רבה של בית אל וראש ישיבת עטרת כוהנים