אפתח בסיפור. חדי הזיכרון שביניכם ודאי זוכרים את ימי משאל המתפקדים בליכוד. תוכנית ההתנתקות הובאה להצבעה בפני חברי מפלגת הליכוד, ולאחר תקופה ארוכה שבה הראו הסקרים ניצחון גדול לשרון בקרב המתפקדים, תוכנית ההתנתקות נחלה לבסוף הפסד צורב, שבתחילה נראה היה כי טרף סופית את קלפיו של שרון.
הדבר הבא אותו כולנו זוכרים הוא שההפסד במשאל המתפקדים לא הפריע יותר מדי לשרון להמשיך קדימה עם תוכניתו וזאת תוך שינויים קוסמטיים מגוחכים שנועדו לפייס את רוחם (?) של חברי הליכוד המתוסכלים.
אך הרשו לי לרענן את זכרונכם לרגע. בין היום שבו נודעו תוצאותיו הסופיות של המשאל לבין היום שבו נפלה ההחלטה וההודעה על כך שההתנתקות ממשיכה לצעוד קדימה בכביש עוקף משאל, חלף לו שבוע תמים שבו אף אחד לא באמת ידע מה הולך לקרות. תוצאות המשאל היכו בהלם את המערכת כולה, שרון 'ירד למחתרת', והעתיד היה לוט בערפל. שרון וחבורתו לא ממש ידעו איך לאכול את כשלונם המפלגתי. כך במשך שבוע שלם.
שח לי פעיל ליכוד מרכזי אחד, שהיתה לו יד ורגל במתרחש באותם ימים, את מה שנעשה מאחורי הקלעים באותו תפר זמן גורלי. גורמים שונים העלו הצעות פשרה למיניהם כדי לספק לשרון עץ לרדת באמצעותו מתוכנית ההתנתקות הגורפת והטוטאלית. היו הצעות שדיברו על התנתקות סמלית שבמסגרתה יוכנסו נצרים, כפר דרום, ומורג לתוככי גוש קטיף; היו שהציעו לוותר על פינוי יישובי התוחמת הצפונית; והצעות נוספות. הצעות אלו זכו לתמיכה רחבה בקרב חלקים רבים בליכוד, כולל בקרב אגף 'המורדים', והיה להם סיכוי ממשי לתפוס תאוצה. אך בכל זאת, הם נגדעו והתמוססו די בתחילתם. אותו פעיל ידע לציין באזני סיבה מרכזית אחת לדבר: נציגיו של הציבור הציוני דתי, הרבנים וראשי יש"ע אשר היוו את עיקר המסה המתנגדת לתוכנית, לא היו מוכנים לשמוע על שום הצעת פשרה לאחר ניצחונם במשאל; אף לא גרגר אחד פחות מאשר 'אף שעל'.
את סוף הסיפור כולנו מכירים. גוש קטיף כולו נחרב עד אחרון ישוביו, ועשן סמיך עדיין מיתמר מעל גגות בתי כנסיותיו השרופים.
לא הייתי טורח להעלות באוב סיפור מלפני למעלה משנה, לאחר שכבר נחתם גורלו של גוש קטיף, אלמלא הייתי סבור שהסיפור הזה משקף בעייה יסודית בהלך הרוח המאפיין חלקים נרחבים של הציבור שלנו והנהגתו.
פעמים רבות אנו כה משוכנעים בצדקת דרכנו, עד שאנו כלל לא מוכנים למתן או להגמיש את עמדותינו נוכח מציאות כואבת המתרקמת למול עיננו. הבטחון העצמי הנובע מכך שאנו שואבים את ערכינו ודרכנו מאורה של תורת נצח אלוקית, לא מאפשר לנו להכיר ולכבד את גבולות הגיזרה של המציאות שבתוכה אנו פועלים. הוודאות האמונית והאידיאולוגית שאופפת אותנו, לא מוכנה לקבל את ההכרעה הקשה שלפעמים צריך לקפל – מרצון – דגל אחד, כדי להצליח להמשיך ולהניף לאורך זמן דגלים רבים אחרים.
האמת היא שיש כאן נקודה נוספת. נדמה לי כי פעמים רבות מובילה את דרכנו התפיסה שלפיה הקב"ה תובע מאיתנו בדיוק את הנחישות הזו. הוא מצפה מאיתנו שנישאר חזקים ולא נסכים לוותר או לסגת מאף עקרון מקודש בשום מקרה. לכשנתייצב לפניו ביום הדין, נידרש לעמוד לפניו נחרצים ונחושים, ולהראות לו כי על אף כל הקשיים לא נסוגנו מעקרונותינו המקודשים.
כמובן, הקב"ה אכן תובע מאיתנו נחישות ערכית, אורך נשימה, ועמידה על עקרונות. אך בכך לא מסתכמות תביעותיו. יחד עם כל אלו, נדרשים מאיתנו גם מנה גדושה של תבונה, עיניים פקוחות, והבנה שהמבחן האחרון שלנו לא יהיה רק מבחן הכוונה והאמונה, אלא גם – ובהקשר הלאומי אולי אף בעיקר – מבחן התוצאה.
'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו' כך קבעו חז"ל במסכת גיטין (נו.). ומה היה חטאו אותו זכריה בן אבקולס? הוא לא השכיל להבין שבסיטואציה קריטית לשלומו של עם ישראל, אין מקום להתעקש על דבקות קנאית בטוהר הפסיקה ההלכתית המדוקדקת (עיינו שם בגמרא).
לפעמים צריך לדעת לוותר. לצד האידיאולוגיה ונחישות האמונה, יש מקום גם לקולה של התבונה.