הפרק הראשון של הקרב, שנחרט בלב האומה, הסתיים בתוצאה מביכה, שנויה במחלוקת. היו כאלה שטענו שהתוצאה טובה והושג בה הדבר הנחוץ להמשך המאבק. לעומתם היו אחרים שלא חסכו את שבטם ודברו בפה מלא על הכישלון הצורב והאכזבה מהתוצאות שהתקבלו. המדינה כולה געשה סביב הדיון הציבורי על החלק הפותח של הקרב. בעלי הבסטות בשווקים והמוכרים בקיוסקים היו עסוקים סביב שאלות הרות גורל אותן חשבו שהם, הקטנים, יוכלו לפתור.
הקרב הראשון הסתיים כאמור, ללא תוצאות מוחלטות, ולכן אנו נמצאים כאן היום בסיבוב השני של מה שהחל לפני כשבועיים.
יריית הפתיחה נשמעה בשעה שבע בערב מתוך מכשירי הטלוויזיה ברחבי ישראל. כולם צפו במתח במה שעתיד להתרחש במהלך השעות הקרובות. העובדות היו ידועות. זהו קרב על כל הקופה ממנו ניתן לצאת מנצחים ומאושרים או חס וחלילה מפסידים, מושפלים וכואבים. כותרות העיתונים בימים שקדמו לאירוע לא חסכו במילים והרבו לתאר את הדרמה שעתידה להתרחש. פרשנים וכתבים עסקו בחריצות בניתוחים וספקולציות בעתיד להתרחש.
השאלה המרכזית העומדת בפנינו היום היא האם נוכל לעמוד בקומה זקופה בסוף הקרב ולומר "נצחנו", או שנאלץ לשבת שפופים עם הראש בין הברכיים ולחזור לבתינו מובסים? איש אינו יודע מה יקרה. במקום האירוע הלחץ מורגש היטב וברור שהכול עומד על חבל דק ומסוגל להיקרע בקלות רבה. אלפי האנשים הנמצאים כאן באירוע מחכים למוצא פיהם ומעשיהם של מנהיגיהם. עיני כולם נשואות לעבר החבורה המצומצמת ההולכת בראש המחנה, או יותר נכון, לרגליה של חבורה זו. המקום אליו ינועו רגלי המנהיגים הוא המקום אליו ינהרו אלפי האנשים הנמצאים בקהל.
שתי הקבוצות עומדות כעת זו מול זו. כל אחת במדיה המיוחדים, הבולטים לעין בצבעיהם השונים. שתיהן נראות נחושות ומסוגלות לעמוד ביעד שהציבו להן. אלפי האנשים המביטים במתרחש עוצרים את נשימתם ומנסים לשער השערות אחרונות לגבי העומד להתרחש. הקרב התחיל. כל צד מנסה לעמוד במשימתו להשיג את הניצחון המכריע והחשוב. תחבולות שונות נעשות בכדי לקרב את הניצחון. פריסת הכוחות נעשית באופן מסודר ומאורגן להפליא. כל אחד יודע את מקומו ומה מוטל עליו לעשות.
כבר מאוחר, שני הצדדים עייפים אחרי קרב ארוך ומתיש. מאמץ גופני קשה מנשוא הכריע בסוף את כולם. אבל הקרב נגמר. הכוחות המנצחים חזרו לביתם מאושרים והורמו על כתפי מעריציהם וזכו לתשבחות וטסי הצדעה. המפסידים, לדאבונם, נשארו על הדשא ופרצו בבכי קורע לב. אלפי התומכים והמזדהים לא יכלו לזוז ממקומם מרוב תדהמה ובושה. הניצחון היה כל כך קרוב ונשמט מידינו בדקות האחרונות. הרי הבטיחו לנו שאנחנו ננצח! איך יכלו לבגוד בנו כך! הדמעות זולגות מעיני האנשים, דמעה חוברת לדמעה, זעקה מצטרפת לחברתה והארץ כולה רועדת למשמע הבשורה הנוראה- הפסדנו.
ומחר בבוקר יקומו כולם, יתרחצו, יתלבשו וילכו להם לדרכם. מאורעות אתמול ישכחו והסדר הרגיל והטוב יחזור. האנשים ישכחו את הצבעים ואת הלהט שהיה להם בעיניים, את העוצמה שחשו כאשר שרו כולם ביחד, צפופים וספוגי זיעה.
היום במקביל לעצרת באופקים, התקיים משחק כדורגל. באצטדיון היו כ-20000 צופים לטענת המארגנים כ-30 אלף. כנראה שאת עם ישראל שאנחנו מתעלמים ממנו, זה שאין לו כיפה, ציצית, חצאית וסרט כתום, מעניינים דברים אחרים.
בתקווה לימים טובים יותר.