הדרך לגוש קטיף עוברת בגוש דן

כמה ימים אחרי שהסתיים גירוש היהודים מגוש קטיף פרצה בארה"ב סופת הוריקן אימתנית. האם יש קשר בינה לבין מה שקרה כאן בארץ? נקודה למחשבה בעקבות ההתנתקות

חדשות כיפה יוני לביא, חברים מקשיבים 08/09/05 00:00 ד באלול התשסה

כמה ימים אחרי שהסתיים גירוש היהודים מגוש קטיף פרצה בארה"ב סופת הוריקן אימתנית. האמריקאים חובבי התקשורת דאגו לתת לה שם - "קתרינה", שם עדין וחביב שלא משקף את הנזק האדיר שהיא הותירה אחריה. רוחות במהירות של מאות ק"מ, גלים בגובה של 9 מטרים, גשמי זלעפות ונחשולי מים ששטפו את כל העומד בדרכם. למרות שמדובר בארצות הברית של אמריקה שכבר מורגלת בדברים כאלו התוצאות הפעם היו קשות במיוחד. העיד ניו אורלינס הוכתה קשות, ואיתה ערים נוספות הסמוכות לה. היו הרוגים ופצועים רבים, נזק רב לרכוש ועשרות אלפי אנשים איבדו את בתיהם. במסכי הטלוויזיה ובמהדורות החדשות בארץ ובכל העולם תיארו והראו את האסון בארה"ב, ורבים צפו בדברים ועקבו אחריהם בדריכות.

האם יש קשר בין האסון הזה לבין גירוש היהודים כאן בארץ ישראל?

לכאורה, לא ניתן להצביע על קשר נראה לעין (ולא אתייחס כאן לקולות שאמרו ש'זה העונש שאמריקה קיבלה על תמיכתה בגירוש היהודים'. אלו חשבונות שמים, ואין לנו השגה בהם).

אך תרשו לי לשאול שאלה אישית ושכל אחד יענה עליה לעצמו: מה הרגשת אתה כשראית את נזקי הסופה ואת הקורבנות שלה? מה זה עשה לך?

אני מניח (או לפחות מקווה) שלרוב האנשים זה גרם לתחושה של חוסר נוחות, ולצער על הסבל של אלפי אנשים שבשעות ספורות איבדו את ביתם ואת רכושם.

אבל האם זה גרם למשהו מעבר לזה? האם היו בינינו כאלו שבכו? שהתקשו להרדם בלילה? שהלכו כל היום נסערים וחשבו 'מה אני יכול לעשות כדי לסייע לאנשים הללו' ובכלל - 'מה אנחנו יכולים לעשות כדי שאסונות כאלו לא יקרו שוב'?

הלוואי שהייתי טועה אבל כמדומני שהתשובה לכך שלילית. לרוב המוחלט של האנשים הידיעה על ההוריקן קתרינה פשוט 'עברה לידם'. הם צפו בזה כמו שצופים בסרט, או לכל היותר כמו שאר הידיעות החדשותיות על עליית מחירי הסיגריות, השביתות בפתיחת שנת הלימודים ומזג האוויר. כעבור חמש דקות הם כבר היו שקועים בעיסוקים אחרים, צוחקים, עסוקים ומבלים. אחרי הכל, זה רחוק מאתנו כל כך, ולנו יש את החיים שלנו שצריכים להימשך הלאה.

למה אני מספר לכם את כל זה והאם יש קשר בין זה לבין תוכנית הגירוש כאן אצלינו במדינת ישראל?

עבור רובנו גירוש יהודי גוש קטיף היה דבר קשה ביותר שלא נשכח זמן רב. רבים מאינו השתתפו בעצמם במאבק, חלקנו ירד לגוש קטיף, ואחרים סייעו מרחוק. גם מי שלא - היה צמוד למסכי הטלוויזיה והרדיו, והמראות הקשים נצרבו בלבבו. הרבה דמעות ניגרו באותם ימים קשים.

לאור זה מאוד קשה לנו להבין כיצד עם ישראל נתן את ידו לפשע הזה. איך הוא אִפְשר למעשה הנבלה הלא מוסרי הגדול ביותר שמדינת ישראל ביצעה מעודה לצאת לפועל. איך זה שיהודים מכל הארץ, מירושלים וחיפה, מפתח תקווה ורמת גן, מגבעתיים ואשדוד, לא יצאו מבתיהם כדי למחות על העוול הנורא?! הרי לא נדרשת אמונה דתית ודביקות במצוות יישוב ארץ ישראל כדי להתנגד לזה. מספיקה אנושיות ומוסריות פשוטה.

את התשובה קיבלתי מחבר שחזר מזועזע משירות מילואים. לפני כמה ימים הוא זומן לאימון שנתי קבוע של היחידה שלו. הוא הגיע למילואים נסער כולו כמה שעות בלבד אחרי שחזר מפירוק חממות בעצמונה (כדי שלא יישארו שם דברים לערבים שיקבלו את המקום), ולתדהמתו גילה שעבור הרוב המוחלט של החבר'ה מהמילואים נדמה שכמעט לא קרה שום דבר. עולם כמנהגו נוהג. צוחקים, מדברים, מתווכחים על כדורגל ופוליטיקה. כאילו לא היה פה כזה חורבן רק לפני כמה ימים. ולא מדובר באנשים רעים. מדובר בחבר'ה טובים, רובם חילונים, אנשים משכילים. פה ושם היה מישהו ששם לב למה שעובר על החבר שלי וזרק לו איזה משפט של התחשבות והשתתפות "מה נשמע, מוטי, איך עברה עליכם ההתנתקות? בטח היה לכם קצת קשה, אה? תגיד, ראית את המשחק של מכבי בשבוע שעבר". החבר שלי כמעט יצא מדעתו. אך לאט לאט הוא נאלץ להכיר בכך שעבור רוב האנשים, האזרחים הרגילים של מדינת ישראל, ההתנתקות 'עברה לידם'. הם נפגשו בה רק דרך מסכי הטלוויזיה והעיתונים, בערך כמו שאתה נפגשת עם קתרינה מניו אורלינס. לא יצאת מזה שבור, נכון?

התקשורת גם דאגה תוך ימים ספורים לחזור לשגרה (ולזנוח בצד את האלפים שעדיין אין להם בית ועבודה), ולהמשיך את שיגרת החיים כאילו לא קרה שום דבר. ושוב החדשות הרגילות - 'שביתות עם פתיחת שנת הלימודים, עליית מחירי הסיגריות, משחק חצי הגמר ליגת הכדורגל, מזג האוויר וכו' וכו'".

אומר כאן דבר חריף שבמסגרת חשבון הנפש שעלינו לעשות על מה שקרה, כדאי לחשוב עליו.

מי שחושב שההתנתקות היא עצם הבעיה טועה.

ההתנתקות היא רק סימפטום.

הבעיה עמוקה הרבה יותר - עם ישראל מנותק מערכים יהודיים יסודיים.

ארץ ישראל זה רק אחד מהם. עבור רבים מאנשי גוש דן גוש קטיף זה מין מקום רחוק וזר, בערך כמו חוץ לארץ. רובם מעולם הם לא ביקרו שם. הם רק שמעו כמה מחבלים יש שם וכמה זה מסוכן, והם פשוט לא מבינים מדוע שנקיז את דמנו על שטח אדמה שאין לנו בו שום עניין מיוחד, ואולי הוא בכלל שייך לערבים.

אנשי גוש קטיף שילמו את המחיר הפעם. אבל מי שחושב שזה נגמר בזה טועה. גם לו היינו מצליחים לבלום את ההתנתקות הנוכחית, ההתנתקות הבאה הייתה רק שאלה של זמן. כל עוד לא נטפל בשורש הבעיה, הסימפטומים ימשיכו לצוץ. ואולי הטעות הייתה שחשבנו שניתן לאנוס בכוח את רוב ישראל להחזיק בדבר שהוא לא מבין בשביל מה צריך אותו ולמה שווה להיאבק עליו? ואולי לנו כל כך ברור ופשוט האמת של מה שאנחנו מאמינים בו, שאנחנו שוכחים שלרוב עם ישראל זה פשוט לא כך.

חשוב לי להבהיר. אינני בא כאן להאשים שהיינו צריכים לעשות דברים אחרת ואז היינו מצליחים. אינני יודע. ייתכן שמבחינתנו עשינו את המקסימום, ובאמת לא יכולנו להשיג יותר מזה בשלב הנוכחי. יש לנו אמת גדולה לומר לעם ישראל, וצריך דרך ארוכה, זמן רב והרבה עמל כדי להנחיל אותה לעם ישראל. אולי זה ייקח דור אחד ואולי עשרה, מי יודע. ובינתיים ייתכן שיתרחשו (ח"ו) התנתקויות למיניהן. אך דבר אחד חייב להיות לנו ברור. מהו הכיוון, מה המסלול, מהי הדרך - בהם אנחנו צריכים ללכת. וכאן עלינו לזכור שאין דרכי קיצור. אי אפשר לדלג מעל עם ישראל. הדרך לגוש קטיף עוברת דרך גוש דן. נרצה או לא נרצה. רוב עם ישראל לא גר בנצרים אלא בתל אביב ובחיפה, בפתח תקווה ובאשדוד. ישנם אלפים רבים כל כך שלא זכו לטעום טעם של תורה ואמונה, וערכי היהדות רחוקים מהם. הם צרכנים (בעל כורחם. לא הוצעה להם אלטרנטיבה אחרת) של תרבות מערבית גדושה בחומרנות ונהנתנות, רחוקה כל כך מכל מה שאנחנו מאמינים בו.

השבוע חל יום השנה השבעים לפטירתו של רואה האורות הגדול, הרב קוק זצ"ל, שטבע את המשפט המפורסם שהפך לדגל המאבק: "עם הנצח לאט מפחד מדרך ארוכה".

חשוב שנזכור תמיד לא רק את אורך הדרך אלא גם את המסלול שלה ואת מה בדיוק עלינו לעבור כדי להגיע ליעד שלנו.