מדינת ישראל לא התנתקה מהפלסטינים. מה שהיה בעזה ממשיך ביו"ש. הכתום הולך ונעלם מרחובותינו, אבל הוא ממשיך להיות צבען של שני מיליון תעודות זהות, צבע האפרטהייד.
תושבי גוש קטיף התנתקו מאדמתם, אבל הם נשארו בארץ ישראל. אמנם הרב אבינר שולף ביטויים ממגילת איכה כדי לקונן עליהם, אבל, בניגוד משווע לארוע עליו מקונן הנביא ירמיהו, אף אחד לא מת. נשים לא בישלו ילדיהם ועוללים לא נופצו אל הסלע. לאט לאט החיים יחזרו למסלולם, הרכוש שאבד יפוצה, חיים חברתיים חדשים יווצרו, ואפילו יתברר שההתנתקות מהפצמ"רים יכולה לפצות על ההתנתקות מהחממות.
אוהבי ארץ ישראל, בווריאציה הלאומנית של האהבה המזהה אהבה עם שליטה, אומנם מרגישים נבגדים. גם הם, לפחות אלו שאהבתם אינה תלויה בדבר, יגלו מהר מאוד שאהובתם לא בגדה, גם אם חלקים משמעותיים מגופה עדיין בלתי נגישים.
מי התנתק?
התנתקה קבוצה קטנה של רבנים, שהיו שכינום "גדולי הדור", ועתה הסתבר שהיא מנותקת.
מנותקת מהמציאות - זו שאמרו עליה "היה לא תהיה", והיא היתה גם היתה.
מנותקת מהציבור שלה. אותה קבוצה של רבנים פסקה שההשתתפות בפינוי כמוה כאכילת חזיר. לו היו חיילי צה"ל מצווים לאכול חזיר, לא היה נשאר חייל דתי אחד בצבא. הסרבנות היתה כוללת, ללא יוצא מן הכלל, את כל חובשי הכיפה ואחרים. בפועל, מספר הסרבנים לא עלה על שלושים. כל האחרים לא קנו את פסק ההלכה. שלושים פחות או יותר, זהו גודלו של "צבא יש"ע".
התנתקו רבנים כדוגמת הרב אלייקים לבנון, שהצהיר בראיון ל"ידיעות אחרונות" על התנתקות ממוסדות המדינה - החינוכיים והמשפטיים, ועל כוונה להשתלט על הצבא. גם הם יסובבו ראשם אחורנית ויגלו שאפילו רוב תלמידיהם לא שם וכל הצהרותיהם הלוחמניות כהבל ימוגו.
כל האחרים - תומכים ומתנגדים, מפנים ומפונים ברובם המכריע, נשארו מחוברים. האיום במלחמת אחים התברר כסיוט חולף. ההתנהגות המתחשבת של הצבא, ההתנהגות האצילית של רוב המפונים, הוכיחה בסופו של דבר כי עם אחד אנחנו, בלב אחד. גם אם בלב שבור.