כל השנים גדלנו על המשפט שהפך לקלישאה, שבית המקדש נחרב על שנאת חינם, וייבנה על אהבת חינם. כולנו הכרנו את סיפורם של קמצא ובר קמצא, ותמיד צקצקנו בלשוננו, איזה שפלים וקטנוניים הם היו, בלי להתייחס לכך, שדור שבימיו לא נבנה הבית, כאילו נחרב בימיו, עוד קלישאה שהפסקנו להתייחס למשמעות שלה. ומתוך כך להתעלם מנגעי עצמנו.
והנה למול עינינו, נחרב חלקו הדרום מערבי של הבית השלישי שהתחלנו לבנות לפני 57 שנה. חלקנו עדיין נאבקים כמו הכהנים בשעתם, שהמשיכו להקריב קרבנות גם כשהאש אחזה בשולי המקדש. וחלקנו מבינים שזה כבר הסוף, השאלה איזה לקח אנחנו מפיקים מזה?
רק אחרי שנעשיתי אמא, ואולי בעיקר אמא לבוגרים, והרגשתי איך הבטן מתהפכת לי כשהגדולים שלי רבים ביניהם, ומחליפים בעיקר שטנה מילולית, הבנתי מה אנחנו עושים לקב"ה, אם אפשר להתבטא כך.אני רואה הרבה גילויים של אהבה בתוך תהליך הפינוי, ואולי זה התיקון.אבל, האם אנחנו מקבלים על עצמנו את אהבת ישראל כמשימה לאומית? ומה זאת אהבה ואיך מגיעים אליה?אולי כשלב ראשוןאין מצב שאדם ירגיש ש"האמת בכיס שלו" כי אז אין מקום לאהבה. אני חושבת שלפני אהבה, צריך להיות כבוד לצד השני, להאמין שהאמיתות והדעות שלו, באות ממקום טהור (!!!) ושאולי אולי יש גם מה להקשיב לצד השני.יותר מידי שנים אנחנו מקשיבים רק לעצמנו, ומאז שיצרנו לעצמנו את העיתונים שלנו והערוצים שלנו, אז בכלל...נכון, יש ויכוח, אבל גם את הויכוח צריך לקחת בפרופורציות.
כשאדם בטוח שהוא צודק בלי שום ספק, אז הויכוח די מהר מוביל אם לא לשנאה, אז לניכור.אפשר להתווכח עם מידה של ענווה, שאולי בכל זאת אני טועה, ואולי בכל זאת אם חצי מהעם אומר משהו אז יש מה לשמוע, אולי יש מה ללמוד מהצד השני ולא כל הזמן רק "ללמד" "להאיר" ולשכנע.לי אין בעיה לעשות חשבון נפש לא עכשיו, ולא לפני חודש. וזה לא סותר את החיבוקים שאני שולחת ליקירים שלי שנמצאים שם (האמת שהם היחידים שגורמים לי להפסיק לבכות, למרבה הפלא)אני לא במעגל הראשון של האבל, לא אורזת, ולא נפרדת מבית וגינה שהיו החיים שלי במשך 18 שנה.ואם לחזור לדוגמא של הילדיםכשהגדולים רבים על המחשב, והאוירה הזו כואבת לי, אני מסוגלת להגיד: גם לך וגם לו לא יהיה, ולא אכפת לי מי צודק. עכשיו לאף אחד לא יהיה מחשב, העיקר שתפסיקו לריב.
לפעמים כשאני מנסה לדבר עם מכריי וידידי אני מקבלת בפרצוף הסברים מאוד מנומקים, על כמה שנאה יש מהשמאל כלפינו, ואיך אפשר לאהוב במצב כזה, נימוקים שכל המשמעות שלהם בעיניי בהקשר הזה, היא כמו הקטע המאוד מוכר, כשהילדים מסבירים לי ש"הוא התחיל"
אולי, אולי האהבה עומדת מעל לצדק של "של מי הארץ הזאת" אם מאז מלחמת ששת הימים יש כאן ציבור שמתייחס לכל הכיבוש כטעות, ולכל היישובים שם כטעות שצריך פשוט למחוק אותה, ומנגד אנשים שמגינים בלהט על דעתם הצודקת כל כך, אז אולי כבר לא חשוב מי צודק, רק שנפסיק לריב.
אין בכוונתי לשוחח על כך בחודש הקרוב עם אהוביי שנפרדים עכשיו בדמעות מביתם, כי האבל יהיה גדול, והזכרונות ישובו להציף, אבל אנחנו כאן, בהחלט יכולים לחשוב אחורה וקדימה, ובעיקר לרוחב ולגובה, כדי לייצר את החומרים הנכונים שמהם עלינו לבנות את הבית השלישי.
הדמעות מציפות למול מחזות הנטישה של חבל ארץ משגשג ופורח, אבל אני עדיין רואה שם המון חיבוקים ואהבה. וזה נותן לי קצת תקווה.