גבר הולך לאיבוד או על שירים מוזרים מבחוץ ומבפנים

שלמה ארצי הוא בלי שום ספק זמר לא רע בכלל, אפילו די טוב אם יורשה לי להעיר, אלא שרבים משיריו מעלים על הפרצוף הבעת תמיהה לא ברורה. היה מי שהשווה את החוויה שבקריאת שיריו לקריאת ספר טלפונים, בסדר אקראי, תוך כדי לחן ומנגינה.

אבל, אולי דווקא בתוך כל חוסר הפשר וההבנה, אפשר למצוא איזו נקודה טובה, איזה מקום שבו אנחנו כן יכולים לקבל משהו מהמילים...

גבר הולך לאיבוד

גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת

בין שיחי השרך,

הוא מתנדנד שהרוח נכנסת

הוא נעזב

הוא נושר בסתיו אל תהיי כועסת

הוא מאוהב

תבואי אליו לפעמים

הוא נרגע שאת פה

יש לו דרכים משונות

את אוהבת אותו

גבר עוזב לפעמים דרך מרפסת,

מזמזם שיר ישן

נפצע בעורפו מעץ השסק,

נצבט בשושן

בוץ דבק בעקביו אל תהיי כועסת

הוא מאוהב.

הוא בא אליך לפעמים,

את נרגעת כשהוא מלטף

יש לו דרכים משונות

לומר לך שהוא אוהב

יש לפעמים שריק על המרפסת

כמו יום שבת

ורוח דרומית בשקט נכנסת,

ואף אחד.

את חושבת עליו,

וחתול בעשב,

בורח זנב...

שיבוא אליך פתאום

ישתוק ילטף,

יש לו דרכים משונות

לומר לך שהוא אוהב.

מהו הפשר?

ננסה לדמיין לרגע את אותה מרפסת ששלמה ארצי מתאר, דברים רבים היא רואה:

לעיתים, היא רואה את אותו אדם בורח, לעיתים היא רואה אותו מגיע בחשכה ונכנס פנימה, דרך עץ השסק. כל מי ששומע את השיר שואל את עצמו: 'למה הוא מתכוון? איזה מרפסת ומה עץ השסק קשור לכל דבר?'

מי שקורא את השיר, באמת לא מבין כיצד קשור בית אחד למשנהו, אבל יש משהו, בסוף השיר, שמגלה לנו פתאום כל כך הרבה ושופך אור חדש על השיר כולו.

"יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב".

כלומר, הדבר הכי פשוט שהוא רצה להגיד זה 'אני אוהב אותך', אבל משום מה, הוא לא הצליח, אולי הוא פחד, הוא לא ידע אם היא יודעת להקשיב, אולי אלף ואחד סיבות, אבל בשורה האחרונה, במקום פשוט לדבר, הוא עשה דברים מוזרים ביותר.

אלא שהשיר נגמר בתמיהה, האמנם היא הצליחה להקשיב, האם היא יודעת מה הוא מנסה להגיד? אני חושב שמי שמדמיין אותה לרגע יושבת על המרפסת, ברגעים שקטים, אולי כן יכול להעלות בדעתו שבת צחוק קלה מרחפת על שפתיה, וחושבת היא שאכן הצליחה היא להקשיב.

מה הקשר בין כל זה ובינינו?

כעת מן הראוי שהקורא התמים ישאל את עצמו על שום מה ולמה מצאתי לנכון בצהרי יום בהיר לכתוב בערך 350 מילים על שיר של שלמה ארצי. ובכן, זו שאלה טובה.

בטח יצא לכם להיות בדיון 'בעקבות ההתנקות' או משהו אחר בסגנון. כשאני הייתי לפני זמן לא רב בדיון שכזה כמעט מיד נוצר חיץ ברור בין אלו שהיו 'בפנים', לבין אלו שהיו 'בחוץ'. בין אלו שהרגישו וחוו, והיו שם באמת, לבין אלו שסתם ראו את התמונות.

ובכן, אני לא הייתי בגוש קטיף, 'רק' ראיתי תמונות, 'רק' שמעתי צלילי בכי ושירי זעקה, תפילות קורעות, 'רק' קראתי יומנים וראיתי אנשים שנראו קרועים. פגשתי מגורשים שנשכחו על ידי מדינתם, אבל עדיין אני נחשב 'בחוץ'.

אולי אפשר לקחת איזה נקודה טובה אחת מהשיר, 'יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב'.

אהבתיכם חבל קטיף והשומרון. אך לא שרתי לכם ולא פארתי שמכם בעלילות גבורה שבגוש קטיף, לא הייתי עמכם בשעותיכם הקשות, במקום זה שזפו עיני מאות של מתנדבים בקייטנות לילדים חולים, שהשקיעו מזמנם, קירבו, בכו, אבל לא היו בפנים...

האמנם, דווקא לאחר אותו גירוש ארור, יווצר פתאום חיץ בין אותם אלו ש'בפנים' לבין אותם ש'בחוץ'? שהרי אנו צריכים לדבר עם אנשים שרחוקים הרבה יותר, האמנם גם פה תהיה תהום?

תפילתי שלא.