בין כך ובין כך אתם קרויים בנים

מבחנה של המצווה אינה כשהיא נוחה לקיום, או כשהאדם העומד לקיימה הוא שלם עמה ואין לו לבטים על החיוב לקיימה, בפרק זמן זה לאחר המעשה הנפשע של גירוש אלפי יהודים מביתם, והפיכתם לאזרחים חסרי בית, מתעוררת אצלנו התהייה לגבי מצוות "אהבת ישראל" האם אנו חייבים בה, לגבי אותם מקבלי ההחלטות, ולגבי החיילים והשוטרים שביצעו בנחישות את הגירוש, ולא רק לגם אלא גם לגבי כל המעטפת שתמכה מי בצער ומי בחדוה במהלך הזה, האם לאחר כל זאת עדיין אנו חייבים באהבתם. אבל השאלה הזאת היא אינה נוגעת רק לחטא העקירה, היא שאלה כללית מה צריך להיות יחסו של המחוייב בתורת משה אל כל מי שאינו נוהג כראוי, האם גם עליו חלה מצוות אהבת ישראל.בספרו "אורות" (עמ' קמח) כותב הראי"ה: "אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה רגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד". השאלה שאנו עסוקים בה היא סוגיא שענפיה ופרטיה פרוסים בכל מרחבי התורה. במסכת קידושין (לו א) נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר מה דינו של ישראל כאשר אינו נוהג כראוי, רבי יהודה סובר שרק אם ישראלך נוהגים מנהג בנים הם קרויים בנים ואם חלילה אינם נוהגים מנהג בנים אינם קרויים בנים. ואילו רבי מאיר החולק עליו סובר: שבין כך (שנוהג מנהג בנים) ובין כך (שאינו נוהג מנהג בנים) הם קרויים בנים. והנה המהר"ל מפארג מחלק נושא זה בין רמת הכלל לרמת הפרט, וכך כתב בספרו "נצח ישראל" (פרק יא) שכל המחלוקת של אלו החכמים אם נקראו החוטאים עצמם (הפרט) בנים, אבל בודאי על ישראל בכלל שם בנים, כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטים בלבד הם החוטאים, אבל שיסור בשביל הפרט שם בנים מן כלל ישראל דבר זה אי אפשר".וכך יש המסבירים את הכתוב: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", שבכלל ישראל אין חטא ועוון. וזה מה שכתב הראי"ה בספרו "אורות" (עמ' קמט): "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל אנו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום, כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

אבל גם ברמת הפרט, אין יהודי מפסיק להיות מישראל, כמו שאמרו בגמרא (סנהדרין מד א): "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". וכך כתב הרמב"ם ב"אגרת תימן": "שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע ישראל לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו בין של ברצונו, אבל הוא נענש על כל מצווה ומצווה שביטל מן הצווים". דבריו של הרמב"ם הם לשני הכיוונים, לגבי הפרט שאינו יכול לפרוק מעליו את חובותיו שהתורה הטילה עליו כבן ישראל, אבל יש להם גם השלכה לכיוון השני, שהפרט ממשיך להיות יהודי גם אם פרק מעל עצמו עול תורה ומצוות. וכך פסק הרשב"א בתשובותיו (ח"א קצד).: "(בענין ישראל משומד) ובכלל בנים הוא כדברי רבי מאיר . . . ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, הכא רבי מאיר קראי קדייק". על כן ביו נרצה ובין לא נרצה לא נוכל להתנתק מאחינו שאין אנו שלמים עם ההתנהגות שלהם, כמובן שיש לעמוד על העקרונות שלנו ואף להלחם על קיומם, אבל העמידה שלנו אינה צריכה לגלוש ליחסים האישיים בין אחינו הקרובים והרחוקים.