איני משלה את עצמי, די ברור לי שמעט ישמעו לדבריי.
לא יסכימו עמי רבים, אולי חלק אפילו יגדפו.
אבל אני מרגיש חייב לכתוב את הדברים.
אחרי ההפגנה בנתיבות ובכפר מיימון, מפגן הכוח של מתנגדי ההתנתקות, כוח שקט ולא אלים, מפגן יפה (כמעט) לכל הדעות, ובכל זאת אי היכולת להכניע את המשטרה והצבא, נדמה לי שיותר ויותר אנשים מבינים שההתנתקות אכן תהיה. האמירות שלא תהיה התנתקות נשמעות יותר ויותר מנותקות מן המציאות, כדי לא לומר נבובות או אפילו הזויות.
מה נשאר אם כן ? לנהל מאבק כדי לצרוב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי שמהלך דומה שוב לא יקרה. שבעתיד אף אחד לא יעלה על דעתו לעקור ולו יישוב יהודי אחד?
בינתיים, הפילוג בעם הולך ונפער, פחד הציבור החילוני מן הציבור הדתי לאומי הנתפס כמקשה אחת הולך וגובר. עמם, ההתרחקות מערכי התורה היהדות הנתפסות כמהויות אנטי דמוקרטיות, מאיימות על הרוב הדומם וחומייניסטיות.
ניתן היה להבין את מהות המאבק כל עוד היה סיכוי ומחשבה שהוא יעצור את ההתנתקות.
אולי הגיע העת להקדיש לכל הנושא מחשבה שנייה? אולי לא מאוחר מידי?
היום יז' בתמוז, מתחילה תקופת בין המצרים. אנחנו מקדישים אותה לליבון הסוגיות של אהבת חינם ושנאת חינם, מנסים ללמוד מאירועי העבר. הדבר לא פשוט, וההשוואות מסובכות ומטעות, וכל אחד עורך השוואות על פי השקפת עולמו. בל נשלה את עצמנו. אנחנו לעתים קרובות איננו לומדים מן ההיסטוריה, אלא כופים עליה את השקפת עולמנו. אז נעזוב בצד את הניסיון להשוות בין מצבים ולהסיק מסקנות ישירות. אבל שיש להרבות אהבה בעם, על זה כולם מסכימים?
בואו נהפוך כיוון.
נודיע על פינוי מרצון. נהלנו מאבק נגד גזירה רעה, שלא התקבלה בצורה הוגנת, ניסינו לשנות את רוע הגזירה, הקדשנו לזה מאמצים רבים ואנרגיה רבה, ימי לימוד וימי עבודה, משאבים רבים ועוד. לא הצלחנו.
אנחנו עוברים לשלב הבא. אנחנו רוצים להתחיל לאחות את הקרעים וכמו שהיינו ראש חץ במאבק נגד ההתנתקות, נהיה ראש חץ באיחוי הקרעים בעם.
אנחנו מתפנים, ומבקשים מכל עם ישראל לעטוף אותנו באהבה ולסייע לנו.
לא חיילות יארזו את הבתים, אלא המתיישבים עם כל עם ישראל, שיושיט יד אוהבת. יסייע, יתמוך.
יבואו קיבוצניקים ויסייעו לחקלאים לפרק את החממות, ובעיקר לבנות אותן מחדש בשטחים שהוקצו והוכשרו לשם כך. ואם אין שטחים כאלו, יסייעו להכשרתם, ויראו מה גודל העוול שנעשה. יראו במו עיניהם שלא הוכנה חלופה ראויה לשמה.
סיוע למשפחה להתפנות יצרוב את הזיכרון של המסייע בדרך אחרת. הוא יאפשר לחוות את הטרגדיה האישית מתוך אמפתיה. לא תהיה שמחה לאיד כפי שעלול לקרות אם יהיה פנוי בכח. יהיה עצב משותף, מאחה. תקופת בין המצרים תורגש בו זמנית כתקופה של חורבן- פינוי, וכתקופה של מפגן של אהבה-אחווה.
לא מאוחר מידי לעשות את השינוי התודעתי. אפשר עדיין לקדש שם שמים. ואם ייקח קצת זמן עד שיתארגנו מסביב לרעיון, לא תהיה בעייה בתנאים אלו לקבל ארכה לפינוי.
** הרב דר' אלי כאהן - ראש מדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי, עין הנצי"ב