"מבחינתי את לא דתייה יותר", אמרה לי המורה לאחר שדיברתי בתפילה.
הסתכלתי עליה ולא האמנתי למשמע אוזניי.
אני, שכל בוקר הייתי מובילה את התפילה (כן כן, חזנית...) במשך שנתיים שלמות, ושיום אחד החלפתי עם חברה משפט במהלך התפילה, אני לא דתייה בשבילה יותר?
האם כל המהות של הדת שלי נמדדת לפי משפט אחד שהחלפתי עם חברה בתפילה?
האם המצוות שאני מקיימת, האמונה בקב"ה, הבית שממנו הגעתי, הצניעות שעליה אני מקפידה (עד אז עוד הייתי צדיקה...), תפילת ערבית אליה אני הולכת מדי ערב בישוב שלי, האמונה שלי –
האם כל אלו מתגמדים בעיניי אותה אישה אל מול כמה מילים שאמרתי לחברה?
כל כך נפגעתי כשהיא אמרה לי את המשפט האידיוטי הזה, שהודעתי לה שמבחינתי אישה כמוה לא יכולה להיות המורה שלי ואני לא חושבת שהיא יכולה ללמד אותי משהו כשהיא שופטת אותי כך.
זרקתי והלכתי.
זה לא עבר בקלות, הסרט הזה. החלטתי שאני עוברת כיתה על אף שהיו לי חברות טובות מאוד שנשארו בכיתה ההיא ורציתי להישאר איתן, אך הרגשתי שאינני מסוגלת להתחנך אצלה.
נפגשתי עם היועצת שלא הסכימה להעביר אותי כיתה, ועם המנהל, ועם הרכזת ועם אמא שלי שנפגשה עם היועצת והרכזת והמנהל ואחרי מאבק ארוך עברתי לכיתה אחרת עם מורה מקסימה וחברות מקסימות.
אבל המשפט ההוא, גם אחרי עשר שנים, עוד חקוק לי במוח.
---
הרב אבינר פרסם לאחרונה שיר המהלל את האישה הצנועה, וכך הוא כותב:
"זה שיר הלל לאשה הצנועה שמכסה עצמה מכף רגל ועד ראש,
מקרסול ועד צוואר וכל שערות ראשה
ולא בגד צמוד אלא רחב ולא צבע רועש אלא שקט ולא צבע מושך אלא אפרורי...
זה אצלה נורמלי, טבעי, חלק מן הענווה, מחוסר עניין למשוך עין, מלהציג לעין כל את יופייה...
יופייה הוא רק עבור בעלה, אם הוא אוהב אותה זה סימן שבעיניו היא יפה ודי לה בכך..."
לא אמשיך לצטט כי עם כל שורה שאני כותבת פה אני מתעצבנת יותר ויותר.
ולא, אני לא כועסת שיש נשים צנועות וחסודות שמתלבשות כמו רחל אמנו בצבעים "אפרוריים" כמאמר הרב, אלא כועסת שזו השאיפה לאישה המושלמת.
וכועסת עוד יותר כי אני לא כזאת.
אני אוהבת להתלבש יפה, ואוהבת להתאפר, ואוהבת לקנות נעליים חדשות ב"סיילים" שווים של סוף עונה וגם אוהבת שמחמיאים לי, רחמנא ליצלן לא עלינו טפו טפו טפו.
האם אני היא הלא נורמלית, או שאולי האישה שהרב מתאר פה היא הלא נורמלית?
האם לכתוב שיר כזה ולפרסם אותו לרבים – פוגע יותר מאשר מרומם?
בעיניי כן.
המהות של האישה הוא לאהוב את איך שהיא נראית, להשקיע בעצמה, לשמוח בבגד חדש (מדוע הגבר מצווה לקנות לאשתו בגד חדש לחג?). המהות היא לא להתכסות תחת בגדים אפרוריים.
אני לא רוצה להגיד שאיראן זה כאן, אבל אין ספק שהשיר הזה מנותק מהמציאות ואני לא מכירה אף בחורה שהוא מתאים לה.
שני האנשים הללו –
המורה ההיא ששפטה את כל עולמי הדתי והרוחני בגלל שדיברתי פעם אחת בתפילה
והרב אבינר, אותו אני מעריכה, שכתב שיר הלל לאישה הלא-נשית,
שני אלו מייצגים את השפיטה וההסתכלות המוטעית על נשים בעולם הדתי-חרד"לי. שני אלו חוטאים לאמת בעצם חשיבתם, ושני אלו – רק גורמים לאנשים להתרחק מהרבנות ומהדת.
אז אנא מכם, תשמרו את השיפוט למי שיושב על כס השיפוט שם למעלה.
מוגש כחומר למחשבה.