בואו נדבר על קריירה. כן, ההיא עם המשרד, החליפה, המשכורת השמנה, העבודה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, הפרזנטציות, מכוניות ה- C קלאס בליסינג מהעבודה, כל זה. מכירים? בגבעת החומוס לא. בעוד עמיתיהם של מתנחלי גבעת החומוסים טחנו שנים במכללות ובאוניברסיטאות, התעמקו בפסיכולוגיה וברפואה, בהנדסה ובמשפטים, הרי שכמעט כל מתנחלי ומתנחלות הגבעה פנו ללימודי ההוראה. אפשר לעבור קרוואן קרוואן ולספור בצורה מדויקת. בגבעה יש 120 קרוואנים, זכר לזה שכולם מתים בסוף. מתוכם, מספר המורים שיצאו אל בתי הספר, התיכונים והגנים, עומד על 240. חישוב מהיר מעלה כי תושבי הגבעה מייצרים למדינת ישראל משהו כמו 300 שעות הוראה שבועיות לאחר שמנכים מהעבודה ימי מחלה, ימי מחלה של הילדים, משרות אם, הריונות, חופשות לידה, תגמולי חינוך והשתלמויות בדיקור סיני (אקוויוולנטי לתואר שלישי בפיזיקה גרעינית).
האמת היא שמדובר באחת החידות הקשות ביותר לפענוח בעולם המודרני. יותר מהחורים השחורים, יותר מתיאוריית המיתרים, יותר מהפרדוקסים של זנון. שנים שמוחותיהם של סוציולוגים ישראלים רבים מתייגעים בחידה הזו וטרם נמצא לה פיתרון: מה מביא קבוצה של בני אדם בוגרים, חופשיים, מיושבים-לכאורה בדעתם, לבחור מבין מגוון עצום של מקצועות אפשריים, דווקא את המקצוע הכי מייגע, שוחק, משעמם, צפוי, לא מתגמל, לא נחשב חברתית, ובעל הסיכויים הגבוהים ביותר לפיתוח מחלת נפש מתקדמת במשך השנים הראשונות של העבודה. לאחר מחקרים אינטנסיביים, אחד מהסוציולוגים הציע תשובה: "הה! האח! זה בגלל שהם אידיאליסטיים! מלח הארץ!". בתגובה גורש הסוציולוג מהאקדמיה בחרפה, ומצא את עבודתו בהוראה בתיכון, בשכר נמוך ובחוסר מוטיבציה. עמיתיו, לעומת זאת, המשיכו את מחקריהם המסועפים וחיים עד היום על משכורות שמנות של האקדמיה.
אז מה מושך אותם לזה, אני שואל את עצמי במיטה בשעות הלילה המאוחרות, כשצרצורי הציקדות נרגעו, וצרצורי הצרצרים שככו, וצרצורי רכב הביטחון הנוסע הלוך ושוב על הכביש תמו, וגם צרצורי פרפרי הענק הסובבים את המנורות ומתנגשים בהן בלילות הקיץ שקטו, וכן צרצורי היתושים והזבובים והגוקים המפותחים שאוהבים את החיים הפראיים והומי האורגניזמים שמעבר לקו הירוק. מה מושך את החומוסים הללו להקדיש את השנים היפות בחייהם למלחמה בעשרות זאטוטים זבי חוטם ורעי לב, חזקים ומתוחכמים מהם בהרבה, בעלי הבנה נפלאה בנפש האדם ובאופן פירוקה. הרי אם היו שמים ערבי פלשתיני בבית הספר המתנחלי של גבעת החומוסים, צלי רשף ושלום עכשיו היו מגישים עתירה לבג"ץ על התעללות בערבים, וזוכים למענו בפיצויים נאים. מחבלים אכזריים היו מתפרקים לרסיסים ומוסרים לחוקרים את כל המידע שברשותם, אם רק היו נותנים להם להעביר שיעור משנה בכיתה ו בנים. סופרמן היה נכנע וחוזר לקריפטון במקום להציל את כדור הארץ, יאסון היה מוותר על גיזת הזהב, הרב קוק לא היה כותב את המילים "לא מפחד מדרך ארוכה". אז למה הם עושים לעצמם את זה?
אולי, אני עונה לעצמי כשמתחילים צרצורי החמור המלחך את העשבים הצהובים בסמוך לחלוני, אולי אי שם בעבר החליט אחד מרבני גבעת החומוסים, שקידוש השם בצבא ובישיבה זה לא מספיק. הרי בצבא יכול לתת הציבור שלנו בסביבות שלוש שנים, בישיבה אפשר אפילו עשר, אבל חינוך! הא! חיים שלמים אפשר למסור פה את הנפש! מיד כתב אותו הרב איגרת ושלח אותה בתפוצת נאט"ו לכל תלמידיו ותלמידי תלמידיו. לא חלפה שעה עד שיצתה בת קול ואמרה "ראוי אתה ותלמידיך ותלמידי תלמידיך לחיי עולם הבא". וכמה לצים שעמדו בסמוך פירשו: "שכן וויתרתם על חיי עולם הזה".
כאן הסיפור מסתבך. עקב ההיפר-מודעות-עצמית שבגבעת החומוסים, לכל אחד יש כל כך הרבה מקום עד שלאף אחד אין מקום בכלל. על כן, בבית הספר של גבעת החומוסים, מצבם של המורים קשה להחריד, והם צריכים לתת מקום ולהיות רגישים ולהקשיב ולהיות "כאן ועכשיו, פנים בפנים", משל למדו שנים אצל חכם זן חסידי במנזר בודהיסטי ולא במכללה רגילה למורים.
קחו לדוגמה את נחמן פליקס, מורה להיסטוריה בכיתה ו בנים. אחד התלמידים זרק עליו שולחן באמצע שיעור מכיוון שלדבריו, נחמן שיעמם אותו קשות ו"גרם לי להרגיש דחוי בתוך נפשי-שלי". נחמן נמלט מן הכיתה בצליעה קלה אל חדר המנהלת. המנהלת, שהייתה באמצע ארוחת צהריים צמחונית, כמעט נחנקה. מיד הניחה את לחם שבעים הדגנים שלה בצד, וביקשה מפליקס להסביר לה מה גרם לנפשו הרכה של הילד להגיב בצורה אגרסיבית כל כך. היא פסעה איתו לכיתה, ולמען לא ייגרמו שום נזקים נפשיים נוספים, הכריחה את נחמן להתנצל בפני התלמיד על שגרם לו להרגיש דחוי בתוך נפשו-שלו. התלמיד, שסירב להשלים עם המורה שגרם לו להתנהג בצורה אלימה כל כך, דחה את ההתנצלות והלך להלשין להורים. אלו, כצפוי, הזדעזעו קשות. "אתם מבינים?", בכה הילד כשרוח קרה מהמזגן פורעת חרש את תלתליו הזהובים ודמעות גבישיות-נהדרות מתפעמות על לחייו, "ארבעים דקות הייתי צריך לשמוע אותו מדבר על הפלישה של הברברים לרומא. כמה אלימות, ואני רק בכיתה ו!". למחרת זומן נחמן לוועדה העליונה של בית הספר. "מדובר בנפש שרק החלה לצמוח", זעמו עליו שם, "וכבר אתה חונק, גודע, עוקר, מרטש וכורת? כבר אתה מרים גבולות מתנשאים, חדים, דוקרים?". נחמן עמד וגבו אל החלון הגדול. מבעד לזכוכית שטפו עננים בהירים את הרקיע, וגדר תלתלית חצתה את קמטי האדמה. סיס חומות ישב עליה ובהה למרחקים. "זה לא ייתכן", פסק יושב ראש הועדה. "לא ייתכן שמורה אחד יחריב את מקדש-המעט שלנו". נמנו וגמרו חברי הוועדה שלא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יסלקו את הצורר הנפשי מבית הספר המרכזי של גבעת החומוסים, ואכן כך היה.
לימים יצא אותו מורה לתרבות רעה, והלך ולמד בטכניון הנדסת חשמל, ועשה ממון רב כקורח. לא חלפו חמש שנים עד שנעשה עשיר מכל מורי גבעת החומוסים גם יחד, וקנה לעצמו גיפ גדול ויפה ובנה בית מפואר, ויצאו אליו עיני תושבי הגבעה בכמיהה. והוא, זכר לאותם ימים, לא נתן אף לאחד מהם טרמפ לעיר, גם כשהיה קר בחוץ וגשום.