את המילים הבאות אני כותבת מבעד למסך הדמעות שזולגות מעיניי.
התפללנו רבות וחששנו מאוד מבשורת האיוב שנפלה עלינו בלכתו של מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל. ההגדרה שלי אותו, מו"ר, על אף שלא זכיתי לשבת ללמוד ממנו תורה באופן רציף כמו מרבותיי בבתי המדרש בהם למדתי, איננה באה לעולם סתם. מתחילת היכרותי עם יואל, אישי, תלמידו של הרב, זכיתי גם אני ברב שדרכו האמיצה והישרה בפסיקת ההלכה עיצבה גם את הבית אותו בנינו. זכיתי לא פעם להרים טלפון לראש הישיבה, מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ', כדי לשאול מה להשיב לנשים שמתייעצות איתי, להתלבט ולשתף ולקבל חיזוק בעת שהייתי במקום לימודים תורניים שלא היה לי קל בו, ועוד. פגישתי האחרונה עמו הייתה בעת שהתלבטנו בסוגיות שבהן אני עוסקת במכון ידעיה, כאשר התעקשתי שניסע יחד, חברי לעבודה ואני, ללמוד מהרב ורבני הישיבה האחרים ולדון עמהם בתשובות האמוניות שיש להשיב לדור במה שאנו מתלבטים בו.
את הידיעה על פטירתו קיבלתי תוך כדי שיחה עם אישה שהתקשרה כדי להתייעץ איתי על מצבה ההלכתי כעת. נזעקתי בראותי את הידיעה, וניסיתי להסביר לבת שיחי מדוע נשברתי. היא הציעה שנמשיך את השיחה מאוחר יותר, אך מצאתי את עצמי נושמת עמוק, ומבקשת ממנה שנסיים את שעסקנו בו, כי זה בדיוק אחד הדברים שלמדנו מהרב – לא להשיב פני דורשי הלכה ריקם.
קשה לנו מאוד המחשבה על כך שלאור המצב בארץ ניאלץ להיפרד ממנו מרחוק, בלי לזכות ללוות אותו בדרכו האחרונה. אך יחד עם זאת – ברור לנו שזו בדיוק צוואתו. לו יכולנו לשאול אותו, ודאי היה מצווה אותנו לשמוע להנחיות משרד הבריאות וחלילה לא להסתכן, כי ההכרח להחמיר בפיקוח נפש הנחה את דרכו תמיד.
אחד הסיפורים החרוטים אצלי התרחש באחת השנים האחרונות, בעת שביקרנו אותו בסוכתו עם ילדינו. סביב צום יום הכיפורים התנהלו פולמוסים רבים בין רבנים בארץ על הצורך בהקלה על נשים מעוברות ומיניקות בצום. יואל הגיע אל הרב ושטח בפניו את טענות חבריו הרבנים נגד פסיקתו של הרב להקל על הנשים ההרות והמיניקות מחשש פיקוח נפש. הרב שמע את הדברים והגיב: "אני לא יודע על מה הם מסתמכים. אני יודע שאני גר כאן קרוב להדסה הר הצופים. במוצאי הצום הרמתי טלפון לבית החולים והתעניינתי במצב הנשים שם. סיפרו לי שלפחות שתי נשים הגיעו במהלך הצום לבית החולים ואבדו את העוברים שבבטנן. אחת גם כמעט קיפחה את חייה. אם זה לא פיקוח נפש – איני יודע פיקוח נפש מה הוא."
זו הייתה דרכו של הרב – פסיקה אמיצה, מחוברת מאוד לעולם המציאות ולומדת אותו לאורך כל השנים, בכל תחום מתחומי החיים.
ומילה אחרונה לסיום, כי יש עוד לכתוב הרבה, אך צריך למצוא את הכוחות לכך: נראה שנחמתנו בלכתו של הרב מעמנו תהיה בתלמידיו הרבים שחינך וגידל להיות ממשיכי דרכו – בדרכם. ידוע שתלמיד שהיה ניגש לרב בשאלה היה זוכה תמיד קודם כל למענה: "ומה אתה חושב?". תוך כדי שהרב היה מכריח את התלמיד לחשוב והיה דן עמו בדרכי המחשבה שלו בשאלה ששאל, הייתה מתבררת לתלמיד התשובה וגם הדרך להגיע אליה. הרב מעולם לא הסכים שתלמידיו יהיו "חסידים" שלו. תמיד דרש מהם חשיבה עצמאית ואף עודד אותם לחלוק עליו. ודווקא משום כך זכינו שהוא העמיד תלמידים הרבה, תלמידים אמיצים שמוכנים להורות הלכה בישראל גם עם האתגרים שהדורות שלנו מעמידים לפנינו.
כל כך תחסר לנו כעת האפשרות להרים טלפון ולבקש להיוועץ. אבדה גדולה לדור כולו. בנחמת ציון וירושלים ננוחם.
הרבנית חני פרנק, יועצת הלכה, ראש בית המדרש מתן שומרון, חברת הוועד המנהל של בית הלל.