זה שבועות ארוכים ששגרת החיים של כולנו השתנתה ללא הכר, שגרת החולין וגם שגרת הקודש. בתי הכנסת סגורים כבר למעלה מחודש, ואף תפילה במניין בשטח פתוח נאסרה ברוב התקופה הזאת - תקופה שכללה גם את כל חג הפסח.בתחילת השבוע התבשרנו בפעם הראשונה מאז פרצה המגיפה על הקלות בהגבלות. כחלק מההקלות הותרה גם תפילה במניין - בשטח פתוח בלבד, ועד 19 משתתפים.
והנה - במקום לשמוע אנחת רווחה וקולות שמחה (יחסית) על כך, נשמעים קולות רבים וחשובים אשר קוראים להמשיך ולהתפלל ביחידות - או במנייני מרפסות - אך לא ל'הקל' כהוראות משרד הבריאות ולהתפלל במניין (בשטח פתוח!!).
הטיעון העיקרי של המתנגדים אומר כך בערך: אולי משרד הבריאות מוכן לקחת סיכונים ואפילו 'לוותר' על חלק מהאוכלוסייה בסיכון - אבל אנחנו מחמירים אפילו בספק פיקוח נפש, ולכן לא מוכנים להיכנס אפילו לסיכון מזערי.
שמעתי וקראתי רבנים חשובים שמסבירים כעת עד כמה היהדות וההלכה מקדשות את החיים, ולכן ראוי ונכון להמשיך עם ההגבלות בכל חומרתן. ולעניות דעתי גישתם נוקשה מאד, ואסביר את דברי:
בשבועות האחרונים (לאחר הפסח בעיקר) מתקיים דיון ציבורי רחב על 'אסטרטגיית היציאה'. הוויכוח נסוב על האיזון הראוי בין הזהירות מהדבקה לבין הנזקים למשק ולשגרת החיים בכלל. בצד אחד עומד משרד הבריאות - שנוקט בעמדה המחמירה, וסובר שיש לשחרר את הרצועה לאט ובמתינות, ומהצד השני עומדים גורמי הכלכלה (ושר הביטחון) אשר דוחפים להחזיר את המשק לפעילות כמה שיותר מהר.
דיון דומה מתקיים כעת בכל העולם - בכל מדינה ומדינה אשר דבר הקורונה מגיע - והדילמה היא קשה ולא פשוטה. לאף אחד אין פתרון בית ספר - ובשני קרני הדילמה טמונים סיכונים גדולים מאד. לא היינו רוצים להתחלף עם מקבלי ההחלטות בשעה זאת. (למרות שכמובן יש עיתונאים ופרשנים אשר להם ברור - תמיד - מה צריך לעשות..).
אם נחזור כעת לדיון התורני, ראוי להדגיש שעצירת המשק אין פירושה רק נזק כספי - 'היזק מרובה' אם נשתמש בלשון הלכתית - אלא בוודאי יש לכך גם השלכות שנוגעות לפיקוח נפש ממש.
מספר המובטלים כיום הוא כבר הרבה מעל למיליון, וזאת בנוסף לעצמאים רבים שהעסק שלהם סגור כבר תקופה ארוכה. יש חשש כבר וממשי שרבים מאלו אשר מטה לחמם נשבר, ילקו בבריאות הגוף או הנפש - ואולי אף ישלחו יד בנפשם. ולצערינו הרב, כבר דווח על יותר ממקרה אחד כזה. אם כך, ספק פיקוח נפש יש בשני הצדדים של המשוואה.
עדיין אפשר לטעון שההלכה מחמירה מאד אפילו בספק רחוק של פיקוח נפש, ולכן אין להקל כלל בהגבלות ובכללי הריחוק - עד אשר תחלוף כליל סכנת המחלה. ובכן, לדעתי לא כך היא דרכה של תורה - ותאונות דרכים יוכיחו.
ידוע שכל הדרכים בחזקת סכנה, ובמדינת ישראל יש מאות הרוגים בשנה בתאונות דרכים (349 בשנת 2019). ולמרות סכנה זאת - לא נשמע על רב או פוסק אחד שאסר לנסוע בכביש. ולא רק לדבר מצווה או הכרח, אלא גם לדבר הרשות. מעשים שבכל יום שכולם נוסעים ברכב לכל מטרה - לקניות, לים, לבילוי - ואין מי שיאסור משום ספק פיקוח נפש.
רוצה לומר - החיים מלאים סיכונים, וכולנו לוקחים סיכונים בשגרה. וגם ההלכה לא אסרה דברים שדרך העולם לעשות, כל עוד הסיכון הוא סביר ומקובל.
ולכן, כל זמן שאנשים הולכים לקניות בסופר (חלל סגור), וקל-וחומר כאשר אנשים כבר עומדים בתור בחנויות 'איקאה' (לא ממש צורך חיוני) - בוודאי ובוודאי שאין להחמיר בפיקוח נפש דווקא כאשר מדובר על תפילה במניין בשטח פתוח. (כל זמן שאין מדובר לגבי אוכלוסיות בסיכון מוגבר).
נסיים בתפילה שאנו אומרים כל יום - ביחיד או במניין - 'רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה,והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון,ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך'. אמן.