בשבוע שעבר זעקו כותרות העיתונים על כישלון במערכת החינוך הישראלית. פרסום הציונים של מבחני פיז״ה 2018 הראה כי ציוני התלמידים בישראל נמוך מהממוצע ב- OECD. באוריינות שפה (עברית או ערבית) ישראל דורגה במקום 29 מתוך 37 מדינות ה- OECD, באוריינות מתמטית ישראל דורגה במקום 32, ובמדעים במקום ה- 33. הישגים אלו לא מביאים כבוד, הם משקפים תמונת מבט שאינה מחמיאה על מערכת החינוך בישראל. אולם זו תמונת שיקוף של רגע אחד, האם רגע אחד מעיד על כישלון?
תמונת מצב של סטטוס נקודתי לא מבטאת שיפור בהישגים או נסיגה. ניקח לדוגמה שני תלמידים שקיבלו באותו מבחן את הציון 70, האם הציון שלהם הוא טוב או רע? האם רמתם שווה? הצלחה או כישלון נמדדים כחלק מתהליך, עבור תלמיד שציוניו הקודמים היו 90 ובמבחן הנוכחי השיג 70, חישוב פשוט מלמד כי הוא ירד ב-20 נקודות וניתן לומר שהוא נכשל במבחן. מנגד, תלמיד שציוניו הקודמים עמדו על 50 ובמבחן הנוכחי השיג 70, התקדם ב-20 נקודות, וברור שהוא הצליח במבחן. שני תלמידים עם ציונים זהים, אך בהשוואה שלא לוקחת בחשבון את הערך המוסף (Value Added) לא ניתן למדוד שיפור.
כאמור הישגי ישראל נמוכים במודל סטטוס, אולם בהשוואה בין ההישגים של מבחן פיז״ה הנוכחי לבין ההישגים של מבחן פיז״ה שנת 2015 (המבחן הקודם), ישראל ירדה במספר חד ספרתי של נקודות, 5-9 נקודות (תלוי במקצוע). זו אכן ירידה בהישגים אך בהחלט לא כישלון מוחלט. יש לציין שעל פי ניתוחי הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ״ה) מדובר בירידה שאינה מובהקת.
המשך הדיון נסוב על הפערים הגדולים שבין אוכלוסיות שונות במדינה. נאמר ונכתב רבות על הפערים הגדולים בהישגים בין דוברי הערבית לדוברי העברית. בעוד הישגי התלמידים דוברי העברית הם מעל הממוצע באוריינות שפה, אוריינות מתמטית ובמדעים, הישגי התלמידים דוברי הערבית הם מתחת לממוצע ואף קרובים לתחתית המדרג. יתר על כן, ישראל מדורגת במקום הראשון (והלא מחמיא) במדד פיזור הציונים. כלומר, הפער בין הישגי התלמידים החלשים ביותר (אחוזון 5%) לבין הישגי התלמידים החזקים ביותר (אחוזון 95%) הוא הגבוה ביותר. שר החינוך, הרב רפי פרץ, הודיע על כוונתו ״למנות צוות עבודה לגיבוש תוכנית מקיפה על מנת לחזק את מערכת החינוך בחברה הערבית״. במקביל נקבע כי רפורמת התקצוב השוויוני שהזרימה תקציבים גדולים לחינוך הערבי לא הביאו להישגים ומערכת החינוך נכשלה למרות תקציבי הענק.
אולם, כל אלו הן כותרות פופוליסטיות. הכוונה במילים רפורמת התקצוב השוויוני היא תוכנית חומש לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2016-2020 (החלטה 922 של הממשלה) שנקבעה בשנת 2015. תוכנית זו תקצבה את מערכת החינוך באופן הדרגתי החל משנת 2016 בתוספת שעות לימוד ושיפור איכות ההוראה. אם בעבר הפער התקציבי היה קיצוני בין תלמיד דובר עברית לתלמיד דובר ערבית, כיום התקציב מאוזן יותר. אלא שמועד עריכת מבחן פיז״ה שהתפרסם נערך בפברואר 2018, שנתיים בלבד לאחר תחילת תוכנית החומש והגדלת התקציבים. כלומר הצעקה, אשר על פניו לגיטימית, בדבר הפער בין המגזרים השונים למרות תקציבי הענק אינה מדויקת ואינה הוגנת שהרי המבחן נערך במהלך התוכנית ולא בסופו.
הכרחי לעלות דברים אלו על הכתב. מערכת החינוך בישראל לא נכשלה, על פי הישגי מבחן פיז״ה טרם ניתן לקבוע כי תוספת תקציבים לחינוך אינה משפרת הישגים ותמיד נכון להיזהר מנבואה קודרת שעלולה להגשים את עצמה.
הכותבת סטודנטית לתואר שני בבית ספר לחינוך אוניברסיטת בר אילן.