שעתו של חשבון הנפש הפרטי והציבורי

חשבון נפש נצרך  לכל תחומי החיים ובמיוחד לעולם הרוחני. חשבון נפש אמור לבחון ולזהות את הכשלים לאבחן אותם ולהצביע על הסיבות שגרמו להם לקרות וכיצד ניתן לתקנם ולשפרם. וכן להיפך לזהות את ההצלחות להצביע על הגורמים להצלחה כדי לשמרם. למעשה כל אדם עושה לעצמו חשבון נפש ובקרה עצמית במודע או שלא במודע. הוא נותן לעצמו 'צינונים' על התפקוד שלו על ההצלחות והכשלונות. ההצלחות יוצרות שביעות רצון עצמית ומעצימות את האמון של האדם בעצמו ומחזקת את בטחונו העצמי, ואת המוטיבציה של כוחות הנפש להתמודדות בהמשך. ולהיפך הכשלונות יוצרים תסכול ופגיעה באמון העצמי ובבטחון העצמי ומקטינה את המוטיבציה להתמודד עם אתגרים בעתיד כדי לא להסתכן פעם נוספת בתחושה הצורבת של הכישלון ומפח נפש. צריך לקחת בחשבון שיש לאדם נטייה בעייתית שלא לראות את פגמיו, ולעשות אידיאולוגיה מכל דבר שהוא עושה, אולם גם כאשר האדם  מתכחש לכשלון 'לב יודע מרת נפשו' (משלי יד י), בעומק הלב הוא חש את התיסכול, והוא עלול להתפרץ בהקשרים שונים. כאשר מדובר על תחומים שבהם ההצלחות או הכשלונות גלויים לעין כל או משפיעים מבחינה כלכלית או מבחינה חברתית על מעמדו של האדם קרוב לוודאי שחשבון הנפש נעשה ממילא. אולם כאשר מדובר על התחום הרוחני בין אדם למקום או בין אדם לחברו ואפילו בין אדם לעצמו שם צריך לדרבן את האדם לעשות חשבון נפש באופן יזום. חשבון נפש וביקורת עצמית נחוצים לכל מי שרוצה לבנות את עולמו הרוחני (מס"י פ' ב'). על כן שיבחו חכמים את מי שעסוק תמיד ב"חשבון הנפש": "כל השם אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה" (מו"ק ה). גם 'ישועה' במובן של הצלחה אישית, וגם 'ישועה' במובן של סייעתא דשמיא. אין כמו ימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה כדי לדרבן כל יהודי באשר הוא לעשות 'חשבון נפש' מסוג זה.

חשבון הנפש צריך להיעשות מתוך הבנה: "שתהיה לו מתחילה ידיעה מבוררת ברוב פינותיה העיקריות". וגם אם האדם צריך לחטט בפגמיו ובכישלונותיו, הוא יעשה זאת ב"חשבון"- בצורה מדוייקת וללא הגזמה, 'חשבון' ולא 'אומדן' (הרב קוק מוסר אביך שם):"אבל ראוי שלא לשכוח כי אין החשבון מעניין המדמה אלא עניין שכלי צרוף ומבורר". החשבון צריך להיות מתוך חישוב מדוייק ובחינה של הציפיות מעצמו, האם הן ריאליות? האם הן מתאימות ליכולות שלו? האם נלקח בחשבון שמשך הזמן שנדרש לזהות את הכשלים וההצלחות הוא יחסית קצר ביחס למשך הזמן הנדרש ליצירת השינוי. הוא צריך להיעשות במינונים קטנים ובצעדים מדודים ומתוך הרבה אמונה וסבלנות. ציפיה שהשינויים יקרו 'כאן' ו'עכשיו' אינה ריאלית וקרוב לוודאי שתגרום למפח נפש. 

בעיקר, צריך להיות חשבון הנפש מתוך אמון עצמי שביסודו הוא טוב ושואף לטוב, אולם הוא אינו מלאך והוא עלול להכשל, וביכולתו לתקן. ואז חשבון הנפש ימלא אותו עוז ותעצומות נפש כדי לתקן את הדרוש אולם אם הוא לא נעשה כך עלול האדם להיגרר למצב חולני של "הלקאה עצמית". ואז הוא נופל במערבולת של חיטוט אובססיבי לחיפוש פגמים, וגם בדברים התקינים הוא נתפס לשלילה המעורב בהם ומעצים אותה בצורה חסרת פרופורציה (בניגוד ל"חשבון"). זהו מצב חולני שנובע מתחושה של "אשם" תמידי, וחוסר יכולת של האדם להיות שמח בהישגיו החיוביים. לעיתים הוא מגיע לכדי האשמה עצמית בדברים שאינם באשמתו. ואז ספק אם יצליח לגייס תעצומות נפש לתקן את הדרוש תיקון באמת. חכמים הזהירו אותנו מלהיגרר לכך ואמרו (חוה"ל - הקדמה): "מן הזהירות שלא תרבה להיזהר".  על כן מתנה הרב קוק זצ"ל את הצלחת תהליך חשבון הנפש בבחינה של המצב בצורה מידתית (הרב קוק מוסר אביך שם): "ואז יוכל לחשוב בהן, ולא תחלש נפשו כל כך בהשתוקקה לחשב חשבונה, כי תמצא די שפק הדרוש לה לצורך החשבון." 

גם הציבור צריך לעסוק באופן תמידי בביקורת עצמית ובחשבון נפש. ברמה הציבורית צריך להיזהר מ'חשבון נפש' שבו ה'מחשבים' עושים את חשבון הנפש של זולתם במקום לעשות את חשבון נפשם, ו'מכים על חטא' על חזה זולתם במקום על החזה שלהם. ראוי שמנהיגי הציבור שרואים עצמם חלק מהציבור יעשו את חשבון נפשו הקולקטיבי של הציבור ואף יבקרוהו בפומבי כדי שישמע הציבור וכאיש אחד המניהיגים והציבור יתגייסו כדי לתקן. אולם גם לציבור אסור להיגרר ל"הלקאה עצמית" - ולהאשמה עצמית בדברים שאינו אשם בהם ולקחת אחריות על דברים שיריביהם מאשימים אותם על לא עוול בכפם. לצערנו יש הרואים בציבור "שק חבטות" שכל החובט בו חזק יותר ומצליח למצוא בו פגמים - הרי זה משובח! וכך יתוקן מצבו. נהפוך הוא! רק חשבון נפש ציבורי אמיתי, מתוך עין טובה, שיודע להצביע על פגמים אמיתיים בלבד, וגם יודע לשבח על הטוב והמוצלח - יתן לציבור כוח לתקן ולצעוד קדימה.