דברים שאמר הרב אברהם סתיו באזכרת ה-30 לדביר שורק הי"ד, שנערכה אמש (ה'):
אני מנסה לדמיין את הרגע הזה, בסערת הקרב, כשהחרבות נפגשות והסוסים צוהלים בטירוף ונוטפים זיעה וקצף. אני מדמיין את הפרשים פותחים בהסתערות האחרונה על השער, ומגלים פתאום שקדיה לבנה-ורדרדה ניצבת בדרכם. הרוכב הראשון מניף את הגרזן כדי לכרות אותה ולהגיע לחומה, אבל החברים שלו קוראים לו 'רגע, עצור, אתה לא רואה שזו שקדיה?'. והוא נסוג אחור, מקיף אותה בעדינות, והטירוף ממשיך.
אבל כשהוא חוזר אל הקרב, כך אני מרגיש, הוא חוזר קצת אחרת. אני מרגיש שהעץ הזה שובר משהו בנוקשות של המשחק. (בדמיון שלי זה מעלה את הפתיחה המדהימה של מאיר שלו ל-'יונה ונער', כשרעמי היריות משתתקים פתאום כאשר יונה צחורה מתרוממת באוויר, חגיגה סביב שדה המערכה ופורחת משם, נושאת עמה הבטחה לחיים חדשים)
כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה, לא תשחית את עצה. זה משהו נורא מוזר לומר לאנשים שיוצאים למלחמה. עם כל ההרג והרצח והדם, להיזהר לא לעקור עצים.
אבל אני מרגיש שדווקא שם, במה שיכול להפוך לחגיגה של קטל, התורה מבקשת להזכיר את החיים.
יש קטע כזה בחלק השלישי של שר הטבעות, שבו סם מתאמץ מאד להזכיר לפרודו את החיים הפשוטים בפלך, את הדשא הירוק, את הלחם, את הבתים. כדי שלא נתמכר למוות. כדי שנזכור שהוא רק אילוץ, תקלה, משהו שנועד לשרת את החיים. לכן אהבתי כל-כך את ההנחיה של הרמטכ"ל לשחרר את כלל הקצינים ללוות את הילדים שלהם ליום הראשון בבית הספר. יש הרבה מאד מורים וקופאים ועובדי היי-טק שלא ליוו את הילדים שלהם לבית הספר. וזה לא נורא כל כך. אבל חיילים חייבים לזכור גם במלחמה את היופי והמתיקות שבחיים.
חכמינו הרחיבו את הפסוק הזה לאיסור גורף של "בל תשחית". שזה אולי האיסור הכי חמור, הכי יסודי, בתורה כולה. האיסור להשחית חיים, להוציא אותם לבטלה. לכן המוות, וכל צורה שלו, הוא אבי אבות הטומאה. והאלוהים שבו אנחנו מאמינים, גם אם בלתי-אפשרי להסביר מה זה אומר מבחינה תיאולוגית, הוא א-ל חי.
ואני חושב על דביר, לאחרונה אני כל הזמן חושב על דביר, וזה אולי מה שהכי בלט אצלו וצודד את העין והלב. התשוקה הזו לחיים, לפריחה, לשתילת ערוגות ירק בכל אדמת טרשים שנקרתה בדרכו, לבעלי-חיים שניסה לגדל במקומות בלתי-אפשריים. "הוא היה אדם חי באמת", אמר לי ראש הישיבה, הרב שלמה וילק, ברגע שבו נפגשנו בהלוויה. שזה סוד מאד מאד גדול בעיניי, סוד שקשה להסביר אותו במילים אבל קשה עוד יותר לחיות אותו.
ההבנה שמעבר לקטגוריות של טוב ורע ואמת ושקר, עומדת קטגוריה יסודית יותר של חיים ומוות. ושהבחירה הכי דרמטית ומשמעותית שאנחנו יכולים לעשות היא הבחירה בחיים. הבחירה לעשות דברים שמגבירים את החיים שלנו, לא מכלים אותם, ולעשות אותם בחיות, בנוכחות של מאה אחוזים.
וכשאני מסתכל בעיניים של דביר המביטות בי מן התמונות, הן לא שואלות אותי אם הסברה שאמרתי בשיעור הייתה מדויקת, הן שואלות אותי: האם חיית היום?