אני קצת מקנא בשולם שטיסל.
נתחיל מההתחלה: באיחור אופנתי, החלטתי להשלים קצת פערים תרבותיים, ולצפות בסדרה שהיתה כה-מדוברת לפני כמה שנים בודדות.
קודם כל, היא עשויה היטב. דיאלוגים מעולים, צילומים חדים, עלילה שמחזיקה אותך, תשומת לב לניואנסים ובעיקר – כבוד לחברה שעליה הסדרה מספרת, והצלחה (כמעט מוחלטת) לא ליפול למקומות של חוסר צניעות והצגה לא הגיונית של השקפת העולם של גיבורי הסדרה.
הדמות הטובה ביותר, לטעמי, היא של אבי המשפחה, ר' שלום (שולם) שטיסל. יהודי מבוגר ומיושן, בעל אופי מרשים ולשון חדה, שממעט להביע רגשות אבל מצליח להיות דמות כובשת ומשכנעת.
ובעת האחרונה, בכל מיני הקשרים אקטואליים ומחשבתיים, חשבתי עליו: הוא בכלל לא צריך להתמודד עם חלק ניכר מהדברים שאני וחברי מתמודדים איתם. כל מאבקי התרבות, ההשפעות החיצוניות, תפיסות העולם שאני נפגש איתן יום-יום והן מנוגדות לכל מה שאני חושב ומאמין – לא מגיעים אליו בכלל. וגם אם הוא ישמע משהו בהקשרים האלה, הוא לכל היותר יפטיר "נו, נו", וימשיך הלאה בלי להתרגש.
אפילו את הסדרה על עצמו הוא (ורוב חבריו ומשפחתו) כנראה לא היה רואים.
אחד מסיפורי המעשיות האהובים עלי של רבי נחמן, הוא "מעשה התבואה המשגעת".
בסיפור מגיע היועץ של המלך אל הבוס שלו, ומדווח לו שעל פי תצפיות בכוכבים הוא גילה שכל מי שיאכל מהתבואה בשנה הבאה – ישתגע.
המלך והיועץ מתלבטים שניהם מה לעשות: הם הרי לא יכולים לארגן תבואה חלופית לכולם. הם יכולים לאכול כמו כולם, אבל אז גם הם ישתגעו; והם יכולים לשמור בנפרד אוכל רק לשניהם – אבל אם אתם שני שפויים בעולם של משוגעים, כולם יחשבו שאתם המשוגעים.
ולכן בסופו של דבר הם בוחרים את הפתרון הבא: כל אחד מהם יסמן סימן על המצח של עצמו. הם יאכלו מהתבואה כמו כולם וישתגעו כמו כולם, אבל בכל פעם שיפגשו זה את זה, יראו את הסימן של השני ויזכרו שהם משוגעים.
הסיפור הזה קצת מוזר: קודם כל, רבים יגידו שעדיף להיות שפוי גם אם האחרים חושבים שאתה לא. מעבר לזה, איזה מין פתרון זה לזכור שאתה משוגע? מה הועלת?
אבל אני חושב שהנמשל של הסיפור הוא כזה: יום אחד, אומר ר' נחמן, העולם ישתגע. דברים שנראים נכונים, ברורים, מובנים מאליהם – יהפכו לשנויים במחלוקת, ואז לתמוהים, אנרכוניסטיים ואפילו אסורים. ולהיפך – דברים שמעולם לא נראו הגיוניים, רעיונות שאיש לא העלה על דעתו, יחשבו לאמת הבלתי מעורערת, לדבר המובן מאליו.
וכשאתה חי בעולם כזה יש לך שתי אפשרויות: האחת היא לא לטעום בכלל ממה שכל העולם אוכל; להסתגר בשטייטל שלך ולנתק מגע ככל האפשר מהעולם החיצון. הוא לא ישפיע עליך, אתה לא תשפיע עליו, וכולם יניחו שאתה המשוגע.
האפשרות השניה, היא לקחת חלק. להיות בתוך העולם, לאכול מהתבואה שלו, לנסות אפילו להשפיע כמיטב היכולת. אבל אז, אומר ר' נחמן, אין ברירה: גם אתה תשתגע. והפתרון היחיד שאני יכול להציע לך הוא לעשות לעצמך סימן שיזכיר לך ללא הרף שאתה משוגע.
כשאתה נחשף למשהו ללא הפסקה, גם אם ברור לך מה עמדתך ביחס לאותו דבר, תפיסת העולם שלך תשתנה באופן בלתי מודע: דברים יחלחלו, רעיונות יקנו את מקומם בתודעה שלך, הנחות היסוד שלך יזלגו לאט-לאט לכיוון שממנו אתה ניזון.
חבר חכם שלי הדגים לאחרונה את העיקרון הזה על עצמו: הוא סיפר שגלש רבות בקבוצות ואתרים של הטוענים שהעולם שטוח. כעבור זמן מה, גם אם עדיין ברור לו שהעולם עגול, הוא פתאום הבחין שהדעה הזו נחשבת בעיניו ללגיטימית ברמה מסוימת, שגויה אך לא מופרכת ונדחית על הסף.
ואם ככה זה בתופעות שוליים, על אחת כמה וכמה שזה נכון בתופעות רחבות יותר.
שלא אובן לא נכון: אני שמח בדרך שבה אני הולך, ובבית המדרש אליו אני משתייך. אני חושב שהדרך לתיקון עולם עוברת בלקיחת חלק מסוים ברחוב התרבותי, על המחירים שזה גובה מאיתנו; שנס הגאולה הנוכחית לא מאפשר לנו להתבצר בתוך ארבע אמותינו, ומחייב אותנו לפעול בעולם הרחב; שיש לנו גם מה ללמוד מהעולם. ומאידך, שלניסיון ההסתגרות המוחלטת אין עתיד.
אבל כן, לפעמים אני קצת מקנא בשולם שטיסל.