מקריאת כותרות העיתונים בימים האחרונים אפשר לקבל את הרושם שאנחנו נמצאים בסופו של עידן. מדינת ישראל מתקרב לקץ הדמוקרטיה, ושהאחרון יכבה את האור. ההיסטריה המתוקשרת הזו נובעת ממספר הצעות חוק וצעדי מדיניות שפורסמו לאחרונה במסגרת המו"מ הקואליציוני, שמכוונות כולן לביטול או מיתון המהפכה השיפוטית שהנהיג השופט אהרון ברק בשנות ה-90, ומאז הלכה וצברה תאוצה.
בשביל להרגיע את קהל הקוראים המבוהל, ולהסיר דאגה מליבכם, התגייסנו לענות על הטענות העיקריות של המתנגדים למהלך:
- לפני הכל, קצת רקע: עד שנת 1995, אז התבצעה המהפכה החוקתית, לא הייתה לבית המשפט סמכות לפסול חוקים של הכנסת. אפילו לפי עמדת בית המשפט עצמו. בשנת 1995 התקבל פסק דין "בנק מזרחי" שקבע שלבית המשפט יש סמכות לפסול חוקים של הכנסת, אם הם פוגעים (לדעת בית המשפט) בחוקי היסוד. כך למעשה לקח לעצמו בית המשפט העליון את הכוח להיות הגוף המבקר את הכנסת ואת נבחרי הציבור. זאת המהפכה החוקתית עליה מדברים.
- אז מה יהיה עכשיו אם הכנסת תהפוך פתאום לפאשיסטית? מי יעצור חוקים שיפגעו בזכויות האדם?
השאלה הזו, שחוזרת על עצמה בסגנונות שונים ("ואם יעבור חוק שצריך להרוג את כל הג'ינג'ים?") מתעלמת מהמובן מאליו – בית המשפט לא יכול לעצור כנסת או עם שחצה גבולות מוסריים מובהקים. לא בית המשפט ימנע מעם שלם להיות "נאצי". מישהו מעלה בדעתו שפסק דין של בית המשפט העליון היה עוצר את היטלר, סטאלין או מוסוליני? איזה כוח יכול להפעיל בית משפט כנגד כנסת, שנבחרה ע"י העם, שהפך ברובו לאנטי-דמוקרטי? המחשבה שחבורת שופטים מזדקנים תעצור את רצון רוב העם, אם העם יחליט פתאום להשתגע, היא כמעט הזויה.
נשיאת העליון, אסתר חיותצילום: פלאש 90
- מעבר לחוסר היכולת של בית המשפט לעצור את רוב הציבור, כדאי גם ללמוד קצת מההיסטוריה – בגרמניה של שנות ה-30 היה בית משפט חוקתי חזק. לא רק שבית המשפט הזה לא מנע את עליית הנאצים, אלא שהוא אף תמך בה בפועל. באופן אירוני, דווקא המשטרה הייתה זו שהציבה איזושהי התנגדות לתנועה הנאצית בתחילתה. כנ"ל בטורקיה – בית המשפט החוקתי החזק קרס כמגדל קלפים בפני הרודנות האיסלאמית של ארדואן, כאשר דווקא הצבא היה הגורם האחרון שניסה לשמור על האופי הדמוקרטי של המדינה. דווקא מדינת ישראל בתקופה שמקום המדינה ועד לשנת 1995 הלכה ונעשתה דמוקרטית יותר (כן כן, בלי ביקורת של בית המשפט). המשטר הצבאי בוטל, ההגבלות על הערבים והמיעוטים הוקלו, ויותר ויותר חלקים בחברה הישראלית קיבלו את ההזדמנות להשתלב.
- הסיכום של שתי ההערות הקודמות מוביל לתובנה בסיסית שחסרה כל כך בחברה הישראלית – קבוצה קטנה וסגורה של שופטים היא לא הכלי הנכון להתמודדות עם עריצות הרוב. למעשה, דווקא העובדה שלקבוצה קטנה וסגורה של שופטים ששולטים במינויים של עצמם, ושלא ניתן למעשה לפטר, יש כוח להתגבר על החלטה של רוב נבחרי הציבור בכנסת, היא בפני עצמה מהווה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית, ולכן תיקון של המצב הזה רק יחזק את הדמוקרטיה, בטח שלא יפגע בה.
רוצה להיות שר המשפטים. ח"כ בצלאל סמוטריץ'צילום: הלל מאיר
- הציבור שמע הרבה על פסקת התגברות והיא אכן חשובה. אבל קריטית לא פחות צריכה להיות הסדרת שימוש השופטים במושג "סבירות". נכון להיום בית המשפט פוסל החלטה של נבחרי ציבור גם אם היא לא התקבלה בניגוד לחוק כלשהו, אלא פשוט בגלל שהיא נראית לשופט "לא סבירה". כלומר שר או ראש ממשלה יכול לקבוע שמטעמי מדיניות הוא לא מאפשר הכנסת בני משפחות מחבלים לטקס זכרון אלטרנטיבי, יכול לבוא בית המשפט ולהגיד שההחלטה אינה סבירה ולכן מבוטלת.
אגלה לכם סוד – אין שום קורס באוניברסיטה, לפחות לא בתואר ראשון או שני במשפטים, שלומדים בו איך לקבל החלטות "סבירות". לשופטים אין שום כלים או יכולות לקבוע מה "סביר" ומה לא. הם לא שונים בכך מכל אדם אחר, אז איזה היגיון יש לתת לבית משפט את הכוח להתערב בהחלטות של נבחרי ציבור או אנשי מקצוע אחרים, בנימוק שרירותי לחלוטין של "סבירות"?
בקיצור, לא קץ הדמוקרטיה ולא סוף העולם, כל מה שקורה כרגע הוא בסך הכל החזרה של קצת איזון למערכת המשפטית הישראלית שאיבדה מזמן את הבלמים. הצעקות שאתם שומעים הן קריאות מופרזות בכוונה של אלה שרואים איך הגבינה שלהם זזה בלי סבירות ובלי מידתיות.
עו"ד זאב לב הוא חוקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה
עו"ד זאב לבצילום: באדיבות המצולם