הבניין בו אני גר בשדרות ספג פגיעה ישירה אבל דווקא הלימונים במקרר שברו לי את הלב

בשנה שעברה, בין כל החגים, עברנו לשדרות. אנחנו אוהבים את העיר הזו. עיר קטנה, קהילתיות לא חונקת ואזור מגוון ופורה. שנה לאחר מכן, ימים ספורים אחרי שחידשנו את החוזה, פתח חמאס במתקפה הרצחנית על האזור שלנו, ומחבלים, שנסעו ברחובות המוכרים על טיוטות עם כלי ירייה, חיפשו במי אפשר לצלוף. ברוך ה' לא היינו בעיר באותו חג בו נהפכה השמחה לאבל כבד, אבל מאז אותה אזעקה בבוקר הנורא אני אדם אחר.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאאלון דוידי משחזר: "זה היה כמו סרט אימה. שדרות עדיין במלחמה"

  14/01/24 08:01

התפילין שניצלו

אני חושב הרבה על ההבדלים בין מי שחוו את הזוועה והיו בעיר, לבין האחרים שחוו אותה מרחוק והיו אצל ההורים או אצל חברים. חוץ מההיבט הנפשי, בשבועות הראשונים, במלונות, ההבדל הנראה לעין היה בעיקר כמות הבגדים והחפצים האישיים שהחזיקה כל משפחה.

תרומות שהגיעו למלונות | צילום: Yossi Zamir,Flash90

אחד הפריטים החשובים שהיה חסר להמון גברים דתיים הוא התפילין. במשך שבועיים בערך הסתובבו בבתי הכנסת של המלונות התפילין של האנשים שהספיקו לחלץ אותן בין במתפללים שלא זכו לכך. ברוך ה', שוב, אני לא הייתי בעיר - אבל התפילין היו אצלי כי תכננתי להיות במרכז גם ביום ראשון.

הטיל והמקרר

בשבועות הראשונים למלחמה נפל טיל על הבניין שלנו, בזמן בו עדיין לא הספקנו לבקר בבית. את התמונה קיבלנו בוואטסאפ, בלי שמישהו טרח להודיע לנו על כך. בתמונה לא היה ברור מיקום הנפילה המדויק ביחס לבניין ושברנו את הראש האם יש לנו בית או לא. בסופו של דבר התברר שעדיין יש. מזל.

נפילה בבניין בשדרות, אוקטובר 2023 | צילום: Yossi Aloni,Flash90

ההגעה לבית בפעם הראשונה הייתה מטלטלת במיוחד. אחרי חודש בערך הגעתי לבית בפעם הראשונה יחד עם חבר. קרוב מאוד לרחוב בו המחבלים שרפו את תחנת המשטרה כליל. הגענו וראינו שכל החלונות בדירה התנפצו, אבל הטלטלה העמוקה הייתה כשפתחתי את המקרר.

במדף המשקאות היה יין אותו תכננו לשתות לפני החזרה לשגרת אחרי החגים. שקית עם לימונים, שקיבלתי מחבר, הייתה אמורה להפוך ללימונדה. את היין, הלימונים והתכנונים כבר הספקנו לשכוח, אבל הם היו שם להזכיר. כל פריט הוא סמל למחשבה של טרום האסון, משהו שתכננו וכבר לא יקרה לעולם.

תהילים נגד טילים

כבר ארבעה חודשים שאנחנו תיירים בארצנו. המילה פליטים עדיין קשה לי, למרות שכל יום שעובר רק מגביר את התחושה. האמנתי שבסוף דצמבר נהיה כבר בבית, ומאז אותה הארכה ברגע האחרון אני כבר לא מאמין לתאריכים. עם התארכות תקופת הפינוי פיתחתי משחק ביני לבין עצמי: לקרוא פרק תהילים מקביל לאותו יום במלחמה. ברוב הפעמים אני מרגיש שהפרק נכתב עבורי. את הפרק של היום אני מזמין אתכם לקרוא יחד איתי. 125 ימים למלחמה, פרק קכ"ה בתהילים.

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבּטְחִים בַּי־הוָ־ה כְּהַר־צִיּוֹן לֹא־יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב: ב יְרוּשָׁלַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַי־הוָ־ה סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם: ג כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא־יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם: ד הֵיטִיבָה יְ־הוָ־ה לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם: ה וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם יְ־הוָ־ה אֶת־פּעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל:

(הקרב על תחנת המשטרה בשדרות)