אני עדיין שומע את הירי של מסוקי הקרב משבת שמחת תורה. בניגוד למה שאנשים חושבים, בשמונה בבוקר הם כבר ירו מעלינו וחיסלו מחבלים. זה לא הספיק. הכמות שהצליחה לחדור לישראל לא נתפסת. אני רוצה לכתוב על מה שהרגשנו, על מה שהתחולל בפנים בלב. בגוף. בנפש. לא ידענו שטובחים את אחינו בכל היישובים הסמוכים, בטח לא הבנו את היקף החדירה לישראל.
ידעתי שבכל רגע המחבלים עלולים להיכנס לבית שלי
אני עדיין רואה בעיני רוחי את בארי מלאה עשן, עת עמדתי על הגג מאבטח את היישוב יחד עם חבריי. הצבא לקח לנו את הרובים שנתיים קודם, כי פחד שתושבי הפזורה יגנבו לנו אותם. ככה עמדתי על הגג עם אקדח ושבעה כדורים, מתוסכל.
בהפסקות, מבוהלים נכנסנו לתיבת נח של הבית שלנו, אך לא הרגשנו בטוחים. מבול התחולל בחוץ, מבול של רוע שלא ברא שטן, חששנו שיגיע גם אלינו, שיכנס בין הסדקים. אני זוכר שהפה שלי היה יבש, שהעיניים ריצדו, שהלב פעם מהר, הילדים חיבקו אותי כל פעם כשחזרתי לבית למנוחה, בעוד הכל רועד לי מבפנים. דאגתי להם. ידענו כולנו שבכל רגע עלולה חבורה של מרצחים לחדור אל היישוב והכל יהיה אחרת. הכל גם ככה אחרת. ומאז, נדודים. גלות בתוך ארץ ישראל. מוזר.
חיילי צהל בקיבוץ בארי, צילום: Yonatan Sindel/Flash90
ביום ראשון בבוקר קמנו למלחמה. בחדשות דיברו על 300 נרצחים ואני אמרתי לילדיי הגדולים שנעבור את האלף. הירי עדיין נמשך לסירוגין, וחוליות מרצחים עוד הסתובבו בשטח. הקרקע נשמטה תחת רגליי, חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר. הכנתי קפה, והערתי את כולם, מתקפלים ומתקפלים עכשיו. בעיניי ראיתי תרחיש נורא, חיזבאללה פותח חזית צפונית וצהל לא מצליח לסגור את הגבול עם עזה. מחבלים יגיעו למושב שוקדה הפעם וגם ליישובים נוספים בגזרה. בחדשות דיווחו שיש עוד פירצות בגדר.
אחרי הדירה בצפון המשכנו לנדוד
מציאות מבהילה. העמסנו את הרכבים מכל הבא ליד. מה שהיה שמנו ברכבים, בינתיים ארגנתי לנו שיירה, וחיילים שיובילו אותנו לבית קמה. הילדים חששו, ואני התפללתי שלא יהיה צבע אדום בעשר דקות הקרובות.
יצאנו. ליד תקומה ראיתי רכבים נטושים בכביש עם סימני ירי כדורים בזכוכית. מראה מלחמה. ידעתי שהיו שם גופות שבאותו יום בבוקר פונו. ה' ירחם. הילדים שאלו אם הכל בסדר, ואני רק רציתי שנגיע לכביש שש. הגענו לאשדוד להורים שלי. התכיילנו, שמחתי שיצאנו מהעוטף. תאיר אשתי חששה שהיא צריכה להישאר קרובה בעקבות התפקיד שלה במועצה. אבל אני ידעתי שהיא לא מבינה את גודל האירוע. אף אחד מאיתנו לא הבין.
פוגל, חברי מגולני, דאג לנו לדירה בצפון, שהינו שם כמה ימים ולאחר מכן נדדנו לערד יחד עם רוב הקהילה. גילינו הרבה אנשים טובים בדרך. עדיין מגלים. ביום ראשון האחרון סיימנו בערד ונסענו לנווה אילן ליד ירושלים.
זו מלחמת הקיום שלנו
נודדים שוב. והילדים, ואנחנו, וכולנו, בין שמיים וארץ. בין שגרה למלחמה, בין שפיות לשיגעון. קוברים את מתנו, בוכים על חברנו. מנסים להיות עסוקים ולפעול בעשייה, לרענן את הנפש שלא נושמת. אני מביט במשפחות מסביבי, חלקן לבד כי הבעל בצו 8, ילדים קטנים שדורשים תשומת לב כל רגע, ואין מנוחה, ואין שקט, ואתה עם מיליון אנשים הרחק מהבית שלך. הרחק מהתיבה.
אנחנו ננצח, זוהי מלחמת קיום של עם ישראל. אבל אנחנו גם נדרוש מנהיגים אחרים. אין יותר ימין ואין יותר שמאל. אין יותר בינוניות ו "יהיה בסדר". הגיע זמן לשנות את המציאות. כי היא משתנה בל כורחנו. כמו נח שיצא מהתיבה עם סיום המבול והקים עולם חדש. אני מתפלל שנדע לשמור על האחדות ומתוכה להיבנות אחרת. בצורה מובחרת.
הכותב הוא תושב שוקדה.