בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ ואני מפנים את הנס שנעשה לקהילתי, קהילת שוקדה.
בשבת בבוקר, שמחת תורה, קמתי בחמש וחצי בבוקר לקראת שחרית נץ. הערתי את הבנים מלאכי ולביא משכנע אותם לא לוותר לשינה ולקום, אילו ידעתי ברגעים אלו ש- והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום!!!
הגענו לתפילה בשש ועשרה, ואת הנץ התפללנו על הדקה. ואז החלו היירוטים, בליץ שלא ברא השטן. בלי הפסקה. יצאנו וחזרנו לתפילה, התחיל כבר צבע אדום, אדום כמו הדם שהחל להישפך מעבר ליער שוקדה, ביישוב המערבי לנו בארי.
ברגעים אלו חשבנו שמדובר בעוד סבב, וקיבלנו הנחיה להישאר בבית המדרש ולהתפלל בממ"ד. התחלנו הקפות ושמחנו שהצלחנו "לנצח" את חמאס, הקפות שמחת תורה יהיו פה הבוקר, לא ידענו שנהיה היחידים ביישוב שיעשו הקפות שניות עם התורה, ואולי באיזור כולו.
שרנו שיר אחד, והקפה, שיר אחד והקפה, מהר כדי לחזור הבייתה, לא ידענו שבשר מבשרנו נשחטים כצאן לטבח באותה שעה. תוהו ובוהו הכל מעורבב כאחד, ה' ישמור.
בשמונה יצאנו מהתפילה ומיהרנו לבית, ואז התחילו מסוקי הקרב לירות, ירי מטורף. מולי ראיתי את חברי ק' פותח מפה ואומר לי אלוש יש התקפה של מחבלים על כל היישובים בעוטף נערכים להגנה לך תביא את האקדח.
הלב שלי רעד והרגשתי את העיניים זזות מחפשות להתכייל. טסנו הביתה, תאיר והקטנים היו בממ"ד ואני אמרתי לתאיר את מה ששמעתי. נקרעתי בין גולני לאבהות, בין אומץ לפחד, בין עשייה לשיתוק, שמחת תורה, התורה שמחה בנו ביום הזה, הפך לאבל מחולה.
התפרסנו על הגגות, הקמנו אפליקציה של קשר, וכל כך כעסנו על ההחלטה הטיפשית לקחת לנו את הרובים מהבונקר היישובי, מה אני אעשה עם אקדח גלוק 43 אלוקים. ידענו כבר שהם עם רכבים ואופנועים הרבשץ ועוד כמה לוחמים היו מוכנים לקרב עם רכב ואנחנו תיצפתנו.
יצא ואני וכמה מחבריי תיצפתנו על בארי. כמו אברהם המשקיף על סדום מרחוק, השקפנו על העשן שעולה ממנה וליבי נשבר. לא היה לי אוויר. לפעמים עדיין אין לי אוויר.
סימסתי לחברי י' בבארי, אני לא אפרט, אבל לאורך כל השבת ניסיתי לעודד אותו ולחזק אותו, בעודו משתף אותי שהמחבלים עוברים בית בית והורגים משפחות. הוא פחד מתי יכנסו אליהם ואני הפכתי למשותק ובאימה יחד איתו.
והיו חדירות ליד, וחיכינו לצבא, שהגיע רק בלילה מאוחר, וטרקטורון במרחב, ואופנועים וירי של מסק"רים ללא סוף. ועוד כוחות, ותחושה שהאדמה זזה לך מתחת לרגליים. והקטנים מבוהלים, ומחבקים ואתה יודע שאסור לך לצאת.
לאן ניסע?
לשוקדה היה נס גדול, אדיר, לא נתפס, רכבי המחבלים עברו בצומת זמרת ולא לקחו ימינה, המשיכו לנתיבות וליכיני.
זהו נס בלתי נתפס, כי אם היו מגיעים לא היינו מוכנים. והזוועות היו מגיעות לילדנו ועוללנו.
לא נתפס מה שעשו לנו. הכשל הזה, ההפתעה הזו, מרגיש לי כעס בלב על כל המנהיגים שלנו, איך הם המעצור של פריחת עם ישראל. איך לאורך כל השנים כמו זומבים נפלנו אל תוך הפילוג הזה שהתאים להם, לפוליטיקה ולתפקידים, ולהבל הבלים.
אחרי שהכל יסתיים, הכל חייב להתחיל מבראשית.
אנשים אחרים, פנים אחרות.
פנים של אחרי הטבח.
ומתוך כל הזוועות הללו ויהי אור.
רוח אלקים מרחפת על פני המים, רוחו של משיח שאולי יבוא הפעם אחרי הדם שנשפך, אחרי צער השכינה. רפ"ח ניצוצות של סבל ויגון.
ואני נזכר בדברי הרמח"ל על דברי הזוהר הקדוש שלפני הגאולה הקב"ה יורד מכסא דין ומכסא רחמים. איפה הקב"ה שואל הרמח"ל? לאן הוא הולך? ומבאר שבעולם יש הנהגה אחרת, הנהגת המזל. לחלק המזל ככה ולחלק אחרת, לפי סוד רצון יודע תעלומות.
הנהגה שממוקדת לא למעשיהם של בני אדם, אלא לתיקון הכללי, למה שעתיד להיות בסוף, גילויו של הבורא, הלוואי, אמן, כי בנתיים הרע חוגג ומצליח. ובאותם ימים מסביר הרמחל לא מספיקה זכות הצדיקים להגן כי השעה צריכה לזה.
השעה צריכה שאירועים קשים יתרחשו, כמו קפיצת זמן, אל נורא עלילה אל נורא עלילה, ושוב עם ישראל מקריב את עצמו בשביל העולם, בשביל שיתקיים ויהי אור.
מתי ויהי אור?
ומה יעשה האדם בזמנים אלו אומר הרמח"ל?
יבטח באמונה בה'.
ואני מנסה ליישם את כל מה שלמדתי ולימדתי, וזה לא קל. אבל זה מה שנדרש עכשיו. כי אנשי אמונה אבדו. וצריך להאמין שנקום מהשפל הזה, שנקום אחרת, טובים יותר, אוהבים יותר, מחוברים יותר אחד לשני.
אני מאמין, באמונה שלימה. בביאת המשיח אני מאמין. אני מאמין בו כי אני רואה כמה עוטפים אותנו פה בערד, כמה אהבה יש בעם שלנו. והאהבה תנצח. האור חייב לנצח, זה מוכרח המציאות.
נס גדול היה לנו, וזה עוד לא נתפס. הלב מתפלל להצלחת לוחמנו, חיילנו, ויישלח נחמה וגאולה לאחינו שבצרה ובשביה.