במוצאי שבת האחרונה צפיתי בראיון של דני קושמרו עם חמישה רמטכ"לים לשעבר: אהוד ברק, גבי אשכנזי, בני גנץ, משה יעלון וגדי אייזנקוט. הם הגיעו לציון פתיחת הספרייה הנשיאותית למורשת דוד בן גוריון בנגב. באקט של מצביאים גדולים מהעבר הם עמדו סביב קברו, חלקו כבוד והעלו זיכרונות. מקסים. אני אוהבת את זה. כמה חבל שאותה הופעה של הערכה כלפי ראש הממשלה הראשון הייתה רק מסווה להבעת שנאה כלפי ראש ממשלה התשיעי.
גנץ ואייזנקוט צילום: Tomer Neuberg/Flash90
"עשרים ושניים רמטכ"לים היו לצה"ל", הסביר קושמרו, "שבעה מהם בחיים, חמישה מהם כאן איתנו". בהחלט מפגן מרשים, חבורת גנרלים שידעו מלחמה אחת או שתיים, פינו מזמנם היקר ובמקום לכתוב את זיכרונותיהם הם החליטו לחלוק עם העם בישראל תובנות ממרום גילם וניסיונם. אוקיי, למה לא. תמיד מעניין לשמוע אנשים שמספרים על עצמם במסווה של העבודה שלהם. למרות הפערים המובנים מאליהם ביני לבין אותם וטרנים, ומעצם היותי אישה שגילה לא מתקרב למחצית גילם ושעברה לא כולל שירות צבאי, מצאתי בתוכי את האומץ הדרוש כדי לפתוח את הפה על אותם גנרלים זקנים, בכל זאת דמוקרטיה.
אז הם ישבו שם, אותם קצינים ותיקים, ודיברו על מנהיגות, על בן גוריון, וגם על המורשת שהשאיר. איש נחמד דני קושמרו, קל לחבב אותו מרחוק. באותו ראיון, הוא הזכיר בחביבותו דודה אוהבת לאחיין מתוק במיוחד. הצופה לא היה יכול שלא לנוע באי נוחות נוכח התזמון המשעשע של אותה "פסגה", חודשיים לפני בחירות. אבל בשנים האחרונות אנחנו תמיד לפני או אחרי בחירות, אז מה זה משנה כבר. ניחא. "נוכח התקופה יש חשיבות להדגיש שהצבא צריך להיות מורם מכל הוויכוחים, שסעים", אמר אשכנזי, "הוא צריך להישאר ככזה ולשמור אותו כממלכתי. צבא של כולם, צבא של עם, ונדמה לי שזה עמד קצת במתח לאחרונה. אנחנו מעל הוויכוח הפוליטי ובעצם משרתים את מדינת ישראל".
הם לא הצליחו לוותר על הבוז כשהמראיין שאל על יו"ר האופוזיציה
17 דקות של כתבה חלפו עד שהגענו לפיל שבחדר, כפי שהגדיר זאת המראיין. אותו פיל שהצליח לאחד חמישה אנשים שונים בשנאתם אליו. "כולכם עבדתם עם נתניהו, אף אחד מכם לא יצביע לו", ועל כך השיב ראש הממשלה העשירי אהוד ברק בבוז מתנשא, "אני מציע לא לדבר באותה שיחה שנועדה לבן גוריון על נתניהו, זה מגמד את נשוא השיחה", "אני מסכים עם אהוד", אמר אשכנזי ויעלון הוסיף: "אתה יכול להוסיף גם ראשי שב"כ וראשי מוסד, חוץ מאחד". אותם בכירים לשעבר ובהווה לא מצאו בתוכם את אותה ממלכתיות שעליה דיברו קודם לכן. הם לא יכלו לנטרל את השנאה והלעג שנשזרה בקולם כאשר דיברו על יושב ראש האופוזיציה, ומי שהיה ראש ממשלה ישראלי במשך למעלה מעשור.
נכון נכון, אני יודעת. עשיתי שטות. העליתי את שמו של זה שאין לנקוב בשמו. בלתי אפשרי לדבר על נתניהו בימינו, ולא משנה אם הפתק ששמת בקלפי היה שמאל, ימין, מרכז או לבן. האיש מעורר אמוציות, לטוב ולרע. זה ברור לכולנו. ובכל זאת, אי אפשר שלא לקלוט שאלמלא אותו יהודי בן 72 אותם אנשים לא היו מתכנסים ביום לוהט בסוף אוגוסט כדי לדבר על מנהיגות. הם רק לא מבינים שהסיפור אף פעם לא היה על הבעל של שרה או האבא של יאיר, אלא על מה שהוא מייצג. על אותם שלושים מנדטים שהם חלק בלתי נפרד מאותה דמוקרטיה שהזכרנו קודם לכן. מצביעים נבונים, שבדעה צלולה בוחרים להצביע לאדם חשוד בפלילים, כי ככה זה, כי מותר לו להתמודד, בדיוק כמו שלהם מותר עדיין להצביע לו ולבחור בו שוב ושוב.