ואף אתם פתחו להם: ליל הסדר הוא הזדמנות לדבר על המושתק

עדיין יש נורמות של שתיקה ומבוכה בין הורים לילדים סביב חיי הזוגיות בכלל. מה שנצרך הוא לא שיחה יחידאית הוא לא הדרכה תמציתית, אלא שיחות והתנהלות כחלק מן הקשר הם אלו שיסייעו בבניה והם אלו שיבטיחו שהבית יהיה חיק לשוב אליו, כשיעלה צורך בבירור או בהנחת קושי

הרבנית שרה סגל כץ 15/04/22 09:27 יד בניסן התשפב

ואף אתם פתחו להם: ליל הסדר הוא הזדמנות לדבר על המושתק
צילום: Nati Shohat/Flash90

פעמיים בשנה, משפחות מסבות אל שולחן גדול יחד - בסתיו, כשחשבון הנפש וחשבון ימות השנה מתחדשים ובאביב כדי לספר ביציאת מצרים. נכון, יש עוד סעודות משפחתיות ואירועים חברתיים גדולים, שעשויים להתרחש בחגים נוספים תחת סכך או בליווי לביבה, למשל. אבל, פעמיים בשנה בסעודה עצמה יש "סימנים׳ מיוחדים" שאנו מציינים בעת האכילה ונעזרים בהם כדי לשוחח על זיכרון מעשה בראשית זיכרון יציאת מצרים.

השנה, נסב אל סעודת הפסח, לא בלי חשש מהמגפה שעוד לא פגה אך, מצבנו שונה מלילות הסדר של לפני שנתיים ולפני שנה. יכול להיות שכבר בשנה שעברה היה מפגש משפחתי בהיקף מסוים, אך ההדר והנוכחות המלאה עוד לא קיבלו מקום לגמרי. ודאי הוא שהשנה משפחות רבות יותר נפגשות בנוכחות רחבה יותר ובדומה לחדווה שהכרנו מלילות הסדר שבשגרה.

בלילה הזה - בו אנו נותנים את הדעת על דרכי הסיפור, השיחה וההמחזה של המעבר משעבוד לגאולה - אנחנו בוחרים פעמים רבות לדבר גם על גאולות שונות שחווה העם, שחוותה המשפחה ואולי יחידים מוסיפים ומספרים מעצמם אינטימיות נוספת של שינוי והיחלצות. בלילה הזה, בו אנו חושבים על האופי של היושבות והיושבים אל השולחן - מי תפצח בדברי למדנות, מי ישתוק, מי יאתגר ומי אפילו לא תשאל - אנו מבקשים לתת מענה. כולנו מורגלים לחשוב על צרכיהם של הילדים שבגיל החינוך בהתכנסות הזו ובשיחת הלילה הזה, אך האם אנו חושבים ונותנים מקום לכל ה"ילדים" המסבים בכל גיל אל השולחן? כי בלילה הזה, אולי בכל זאת נמשיך לשתוק על נושאים אחרים שאנחנו שותקים עליהם כבר זמן ארוך, שהרי איך פותחים בשיחה שאף פעם לא התקיימה, איך עוברים את המשוכה? אולי דווקא בלילה הזה נדבר על בקשה ומציאה, על החמצות, על שהייה גם בהתמודדויות, על מורכבויות תוך עמל המבקש צמיחה ומענה לכמיהות. אולי נמצא את העוז ואת הרוך לפתוח בשיחה על גוף, על עונג, על חיבור ועל המסע והדרך של כל אלו.

היעדר השיח על מיניות הוביל בלא מעט פעמים לחוויות של בדידות, כאב, היעדר סיוע ותמיכה, ובעצם הותיר אנשים רבים במצוקה

נכון, בשנים האחרונות אפשר כמעט לחשוב שכל החברה הדתית עסוקה בשיח המיניות הבריאה. לאמיתו של דבר, מה שנכתב ונקרא הוא לא בהכרח מה שמדובר, מה שמדובר במרחב חברתי אחד - לא בהכרח מקבל את אותו המקום במרחב חברתי או משפחתי אחר. נכון, המיניות מונחת יותר במרכז התרבות. מה שהלחיץ בעשורים הקודמים את החברה הדתית, עובר שינוי. השתיקה שאפיינה בעבר נושא זה שיוותה לה משמעות של קדוּשה ומנעה אפשרות לשוחח על מיניות באופן מסודר וגלוי, מכבד וצנוע. אבל שתיקת העבר לא הובילה בהכרח אל הטוב. היעדר השיח הוביל בלא מעט פעמים לחוויות של בדידות, כאב, היעדר סיוע ותמיכה, ובעצם הותיר אנשים רבים במצוקה. אולי לכן יש ווליום עוצמתי לנושא, הוא ודאי עוד יתאזן. בינתיים, אפשר לשים לב שהיום זוגות מקבלים מכיוונים שונים, את המסר לשים דגש על מיניות בריאה, להבין כי אורך שנות חיי היחד ידרשו לימוד יחד עם התמודדות בדיוק כמו בסוגיות מקצועיות, כלכליות, אישיות ומשפחתיות אחרות. כל זה עדיין בבחינת חידוש.

עדיין יש נורמות של שתיקה ומבוכה בין הורים לילדים סביב חיי הזוגיות בכלל. מה שנצרך הוא לא שיחה יחידאית הוא לא הדרכה תמציתית, אלא שיחות והתנהלות כחלק מן הקשר הם אלו שיסייעו בבניה והם אלו שיבטיחו שהבית יהיה חיק לשוב אליו, כשיעלה צורך בבירור או בהנחת קושי. להורים יש חובה להעניק הכנה לחיים גם כשהיא מביכה או נדרשת להתמודד עם נורמות שיח מאתגרות ולילדים יש צורך במעורבות פעילה בחיים שלהם בילדותם ואף בבגרותם, גם אם הם לא תמיד מראים זאת. הדבר נכון ומתעצם בשלבים קריטיים כמו שנות הרווקות בעת החיפוש והתהיות, בוודאי גם עם בשורת האירוסין ובטח שלאורך כל שנות הנישואין.

החשש משיחה גלויה בין הורים לילדים הוא הדדי. בדרך כלל כלות וחתנים לא יבקשו מההורים את הידע, וההורים מצדם לא ינדבו אותו, כי לכאורה "על זה לא מדברים" והם לא יודעים איך לדבר בחיק המשפחה על נושאים שכל החיים שתקו עליהם. מחויבות ההורים היא לסייע לילדיהם בהגעה לנישואין ולהשיט אותם על גבי מעיינות החיים. כמה יהיה נפלא אם יבחרו ההורים ללמד את אומנות האהבה וההחמצה, האיחוד והשבר וברבות הזמן הדברים יתורגמו  אל חיי הילדים כבחירתם. כמה נפלא יהיה אם יחושו הילדים שאכן רואים אותם ומעריכים אותם ויפתחו הם בהזמנה לשיחה ויאפשרו גם הם את השער הפתוח תדיר.

פעמים רבות אני עדה לכך שנוצר סוג של תיקון בתפיסת הילדים את הוריהם עם פתיחת שער הדיבור וההתייעצות בתוך הבית, כשדיבור משמעותי עולה וכשהוא לא חד פעמי אלא נוכח ומתקיים רצף. לפעמים, מתוך בשיחה גלויה נוצרת התבוננות מחודשת שמגיעה לכדי השלמה והערכה הדדית. לעיתים, בשיחה מתמשכת הילדים מוצאים השלמה עם ילדותם ויחסיהם עם הוריהם. צעד שכזה פותח פעמים רבות שיח חדש ובריא בין ההורה לילדו, וכן מאפשר לילד לראות בהורה מקור לסמכות, ניסיון וידע מחודש בכל גיל.

גם כשהילדים כבר בגירים ולכאורה ההיבדלות כבר ברורה הם זקוקים לקול מן הבית, להדהוד רצף מחייהם. גם אם לא את הכל יאמצו המאורסים, דו-שיח יעניק אפשרות להיבנות בזיקה לאוצרות הידע והניסיון. ההורים ירוויחו כך את תחושת הנתינה והמשמעות שהם מהווים עבור הילדים והילדים ירוויחו נוכחות שהם זקוקים לה. השער הפתוח מהווה מחויבות הדדית וכדאי לנצל את ליל הסדר עצמו או את יממת ה"יום-טוב" כדי להתחיל ולהשמיע מענה לצרכים הגלויים והכמוסים.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר